בהמשך לחשיפה המדהימה שיצרה חברתי עוה"ד תמר הרפז, בימים האחרונים, בעניין המסע המתוזמר בתקשורת (בעיקר "ידיעות אחרונות") נגד השופטים שכביכול מקילים בעונשי גברים אלימים, נזכרתי במאמר שפרסמתי לפני כמה שנים והוא מובא להלן. אמנם הוא הופנה במקור כלפי השופטת-דימ. ורדה אלשייך אך הוא רלוונטי לחלוטין למה שקורה היום, רק תחליפו "אלשייך" ב"חיות"... השפל בתדמית השופטים תדמית השופטים היא תדמית שאתם, השופטים, יצרתם במו-ידיכם. וכראוי לאנשים בוגרים ואחראים למעשיהם, עליכם לקחת אחריות על התדמית הנפסדת ולתת עליה את הדין. מכתב גלוי לכבוד השופטת ורדה אלשיך. בדיחה ישנה מספרת כי שוטרים הולכים רק בזוגות – הראשון יודע לקרוא והשני – לכתוב. נזכרתי בבדיחה הזקנה כאשר קראתי את הריאיון "אלשיך: השפל בתדמית השופטים ימוטט את המערכת" שפורסם באתר Ynet (ידיעות אחרונות) ב-8 לאפריל 2008. בראיון, טענה כב' השופטת (ויו"ר נציגות השופטים) ורדה אלשיך, כי "יש עליהום על השופטים בתקשורת. אנחנו מתחילים לראות את התוצאות שלו באולמות, וזה מאוד מטריד אותי". מכל מקום, בלי להיות השוטר הראשון מהבדיחה, קל יותר, כנראה, ליושבת-ראש נציגות השופטים לכתוב, ולא לקרוא. כי אילו קראה כבודה כמה ראיונות שניתנו בידי עמיתיה, הייתה זהירה יותר בדבריה. אם הייתה הגברת אלשיך מכינה את שיעורי הבית שלה, הייתה מפשפשת בנבכי הארכיונים של העיתונות הכתובה והמשודרת ומוצאת (לפחות) את המקבץ הבא: "נירה לידסקי מסירה את הגלימה" ראיון שפורסם באתר NRG (מעריב) בתאריך 26 למרץ 2005, בו, בין השאר, אומרת כב' השופטת נירה לידסקי: "... גם אם עוזרת הבית שלי הייתה מתפטרת, הייתי נפרדת ממנה לשלום. אבל בקנשטיין לא התקשרה להיפרד, ולו רק כדי לומר לי 'ברוך שפטרנו מעונשה של זו'. זה מעשה מכוער. נשיאת בית משפט לא יכולה להרשות לעצמה לנהוג כך... לצערי, בימיה של בקנשטיין האווירה בקרב השופטים הייתה יותר מסויגת וחשדנית..." "... וזה היה בתקופה שבלי פרוטקציה לא מתמנים לכהונת שופט (מדובר בתחילת שנות ה- 90, נ.ע.)... כן. גם היום צריך פרוטקציה. מתי לא צריך פרוטקציה? מי לא צריך פרוטקציה?..." "... באופן כללי יש בעיה עם אופן מינוי השופטים בישראל. למשל, הוועדה למינוי שופטים לא יודעת בשלב אישור המינוי פרטים שלו היו ידועים לה קודם, שופטים לא היו מתמנים. בעיקר פרטים על אודות חייו האישיים של שופט, התנהגות שאינה מוסרית ונאותה. שופטים שההתנהגות שלהם בחייהם הפרטיים רחוקה מהמוסכמות החברתיות ושיכולה להיות לה השלכה על עבודתם השיפוטית, עלולים למצוא את עצמם נתונים לסחיטה. יש דרך לפלוט שופטים כאלה מחוץ למערכת... יש גם שופטים שאם נכון מה שנטען כלפיהם בנוגע להתנהלות שלהם ולאווירה שהם משרים באולם, אינם ראויים להיות שופטים..." "... בבית משפט השלום נדונים הרבה מקרים של נשים שמסוכסכות עם בעליהן ולא רוצות גט כי הבעל הוא מקור פרנסה. הן מקבלות עצות מגורמים שונים שלפיהם יש לגרום לפרובוקציה בנוכחות הבעל, שתגרום לו לנקוט כלפיה אלימות ואז היא תשיג נגדו צו הרחקה ותגרום לו לצאת מהבית בחסות החוק... אבל העונש לטעמי במקרים כאלה צריך להיות הרבה יותר קל וארגוני נשים לא אוהבים את זה..." "... אני בהחלט בעד ביקורת, גם כשהיא מופנית כלפי שופטים, שדמם אינו כחול..." "... אבל אני מכירה שופטים שהתקשורת בהחלט משפיעה עליהם..." "קרב בין השופטות: נשיאת השלום נגד נשיאת העליון" כתבה שפורסמה במהדורת החדשות מבט בערוץ 2 ב-14 לינואר 2008 ובה נאמר, בין היתר: "... בית המשפט כמרקחה: נשיאת בתי משפט השלום בתל אביב, השופטת עדנה בקנשטיין, מאשימה את נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, כי היא "זורה חול בעיני הציבור". זאת לאחר שבניגוד לעמדתה של בקנשטיין, השופטת חיותה כוחן, ששימשה ראש הרכב השופטים במשפטו של חיים רמון, לא קודמה לבית המשפט המחוזי...." "יש שופטים שלא יודעים מה זה זיכוי" ראיון עם כב' השופט (מחוזי) (בדימ.) שלי טימן עם פרישתו שפורסם ב"הארץ" ובאתר האינטרנט של העיתון ב-14 למרץ 2008 ובו אמר, בין השאר: "... יש שופטים שלא מכירים את המלה זיכוי. ברגע שהם רואים כתב אישום הם יכולים כבר לכתוב את גזר הדין..." "... הרקע לפרישתי הוא בעיקר אווירה עכורה וחוסר גיבוי..." "... עם זאת, אני חושש מתלונות כזב. שים לב שלא מעמידים לדין את מי שהגישה תלונת כזב, בנימוק שצריך לעודד מתלוננות..." "... כי יש כאלה שעל זה הם מרצים, כאלה שמתפרנסים מלדבר על סחר בנשים..." "... כשלמדתי דין פלילי, למדתי על קדושת זכויות הנאשם. היום לנאשם בעבירות מין אין זכויות... אדם שנאשם בעבירות מין כמעט בוודאות ייכנס לכלא, תוך הרס משפחתו. ואם יש חלילה תלונת שווא, זה לא יעזור לו. זאת האווירה היום. יש התנפלות על כל זיכוי..." "השופטים נקראים לסדר" מאמר מאת יאיר שפירא שפורסם בערוץ 7 ב-23 למרץ 2008 ובו נאמר, בין היתר: "... קצת עצוב וקצת משעשע היה לשמוע אנשים חכמים ובהירי הבעה, בדרך כלל, כפרופסור מרדכי קרמניצר, המנסים להסביר מדוע הם מתנגדים בכל תוקף להצעות הגיוניות ומתבקשות לשקיפות ולהגינות במינויים במערכת המשפט..." "... כל כולה החלת כללי מינהל תקין על דרך עבודת הרשות השופטת, כללים שהרשות השופטת עצמה אוכפת בכל מרחב ציבורי אחר..." "... הפרקטיקה שהשתרשה היא שבפועל נשיא בית המשפט העליון הוא הבוחר את הנשיאים ואת סגניהם כראות עיניו, ושר המשפטים משמש לו חותמת גומי... קשה לטעון כי ההצעה הנזכרת מעודדת שחיתות, או מפילה את מערכת המשפט לידיהם של פוליטיקאים. הדבר היחיד לו תגרום ההצעה הוא שהנשיאה ביניש והנשיאים שיבואו בעקבותיה לא יוכלו לעשות במערכת ככל העולה על רוחם..." "... כמו בהרבה נושאים פליליים אחרים, ההערכה היא כי העלייה התלולה במספר השופטות המועמדות לדין פלילי אינו דווקא בגלל שמערכת המשפט הולכת ונשחתת, אלא דווקא כי האכיפה, או לפחות האכיפה הפומבית, הולכת ועולה..." "פרשת 'השופטת הנוקמת'" כתבת יוסי עבדי באתר Nfc מה-21 לדצמבר 2007, בה נאמר, בין השאר: "... הדברים, שיוצגו להלן, אינם חדשים לבכירי משרד המשפטים. הם גם אינם חדשים לנציבת תלונות השופטים, גם לא להנהלת בתי המשפט ולשופטי בית המשפט המחוזי. גם על שולחנה של הנשיאה דורית ביניש הונחה לא אחת תלונה חמורה בעניין. שמה הוא רבקה מקייס, שופטת בית המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא. היא מונתה לכס השיפוט בשנת 2001, ומאז צברה צרור של תלונות חסרות תקדים על אופן התנהלותה..." "... השופטת רבקה מקייס... מפלה גברים לרעה באופן קיצוני, עוברת על סדרי דין ברורים, מונעת זכות טיעון, חוטאת בייעוץ שופטת לבא-כוח האישה בעת משפט, באי מסירת פרטים מדויקים בקורות חייה, בשימוש בלתי סביר בשמירה על תנועות הגברים בעת דיונים. היא הציגה, לכאורה, פרוטוקולים בעייתיים, צווי הגנה מגמתיים, הרחקת אבות מילדיהם באופן חסר תקדים בישראל, וכן עשתה שימוש מופרז ובלתי אחראי בתשתית "מרכז קשר " כתנאי לפגישה בין אב לילדיו..." "... ממסמכים שהגיעו לידי מערכת (Nfc נ.ע.) נמנעה מלציין את עברה המקצועי המלא. בקורות החיים, כפי שמופיעים באתר הרשמי של בית המשפט, חסרות למעשה 19 שנים מעברה המקצועי. באתר בתי המשפט נכתב, כי: "במרץ 1982 היא הוסמכה כעורכת דין, ומאז עסקה במסגרת אקדמית וציבורית הנושקת לתחום התמחותה בדיני המשפחה". מה עשתה אפוא מאז ועד לשנת 2001, עת מינויה? - תוהים האבות - הרי דבר לא נכתב... לידינו הגיע הטופס המקורי, בכתב-ידה של השופטת, אותו הטופס שהגישה לבית המשפט, עת הציגה את מועמדותה לתפקיד (10.03.2000). גם שם, לא נכתב דבר על-אודות 19 השנים החסרות. למעשה, אתר בית המשפט, ציטט מילה במילה את קורות חייה, כפי שהיא עצמה כתבה בטופס מועמדותה..." "... במערכת Nfc הצטברו עדויות רבות, לפיהן מרבה השופטת מקייס, לכאורה, להצמיד לגברים רבים, ללא עבר אלים או התפרצות מוקדמת בבתי המשפט - שומר צמוד לגבם... מיותר לציין שהאישה מעולם לא זכתה לשומר כזה..." "... אחת העדויות החמורות ביותר בדבר התנהלותה של השופטת מקייס, טמונה בטענה כי היא ממליצה, לכאורה, על דרכי פעולה משפטיים לבא-כוחה של האישה במהלך הדיון... בידינו עדויות רבות הטוענות לייעוץ פסול לכאורה בעת משפט. מאחד המקרים, המתועד גם בפרוטוקולים שבידינו, עולה כי השופטת מקייס המליצה לאישה להגיש תלונה פלילית נגד בעלה, תוך שהיא מורה לה כי עליה לעיין בחוק הגנת הפרטיות, אשר עתיד לסייע לה בתלונתה. האישה, יש להבהיר, לא העלתה קודם לכן טענה זו..." "... ראוי לציין: למתלונן לא נמסר זימון רשמי לבית המשפט. לשופטת מקייס הייתה אף הוכחה, לכאורה, כי המתלונן לא הוזמן כדין. בית המשפט ידע כי כתובתו של המתלונן אינה הכתובת הרשומה לזימון, ואכן, בידי מערכת Nfc נמצא המסמך הרשמי מטעם בית המשפט, בו מסומן כי הזימון לא הגיע לבעליו. למרות אלה, השופטת מקייס, כך על-פי הנתונים שבידינו, הסתפקה בעדותה של האישה, עדות שבעל-פה, "ויצרה תקדים מסוכן", כך לדעת גורמים משפטיים, לפיו "מסתמכים על עדות בעל דין לעניין מסירה של מכתב זימון מטעם בית המשפט..." "... הטענות על עיכוב דיונים למשך חודשים ושנים, נשמעו יותר מכל טענה אחרת. גורם משפטי בכיר חשף בפנינו כי נשיאת בית המשפט העליון בדקה בעצמה את טענת העיכובים, וכי גורמים משפטיים אחרים הורו לשופטת, בכמה מקרים שונים , להגיב מידית לבקשות רבות שטרם נענו, בהם הם זיהו עינוי דין חמור..." "... גורמים משפטיים רבים סירבו להתייחס לפרשה. חלקם חוששים למעמדם, חלקם לתפקידם כבאי-כוח בפני השופטת, אבל לכולם היה מכנה משותף: ביקורת נוקבת על שיטת התנהלות של השופטת רבקה מקייס. במשרד המשפטים אמרו שלא לייחוס, כי "מדובר במקרה ידוע ומוכר"..." ומקבץ זה מהווה רק קוצו של יוד, גברתי השופטת אלשיך! על מקבץ זה אפשר להוסיף כתבות רבות נוספות: של שופטים נוספים שפרשו מהמערכת ומותחים עליה ביקורת נוקבת, על שופטים שאינם "עומדים בלחץ" ומאחרים (ומענים בדין) בפרסום פסקי דין למרות שהם מוצאים זמן לעבוד במקומות עבודה נוספים, על שופטים שסרחו (בפלילים!) כמו אסנת אלון-לאופר, הילה כהן ודליה מארק-הורנצ'יק, ועוד כהנה וכהנה. ואחרי כל האמור מעלה, מדוע את מתפלאת כב' השופטת, אם אומר אדם לשופט "למה מי אתה בכלל?" (כאמור בכתבה), באמת מי הוא? האם הוא נישא מעם, כפי שהיה אמור להיות, לאור כל האמור מעלה? האם לא חוזרים השופטים ומוכיחים לעם כי הם סך הכל בני אנוש רגילים בעלי חסרונות כמו כולנו? כאן המקום להזכיר את המילים המיוחסות לכב' נשיא ביהמ"ש העליון השופט (בדימ.) אהרן ברק: "הכל שפיט" - אם הכל שפיט גברתי, גם השופטים שפיטים! אדרבא ואדרבא, אם כולכם זכים וטהורים עמדו נא חשופים לבחינת העם והצדק – אל תנפנפו בעלה התאנה בדמות נציבת תלונות הציבור נגד שופטים; כבר מזמן ברור לכל שהיא חלק מהמערכת ונועדה רק כדי להקל את ההשלכה לאשפה של מכתבי האזרחים המעטים המעזים להתלונן נגד שופטים. צאו נא ממגדל השן שבניתם לעצמכם ועמדו חשופים לביקורת אובייקטיבית של גורמים שאינם תלויים בכם ובחסדיכם! "רמה ירודה של עורכי-דין" את אומרת? ואולי רמה נמוכה של שופטים? בבתי המשפט לענייני משפחה יושבים ועוסקים בדיני נפשות כמה שופטים שמונו לתפקידם בנסיבות מוזרות - שופטים שפעמים רבות לא רק שאין בהחלטותיהם לב ורגש, אלא שלא פעם יוצאות משם החלטות אומללות שאינן משקפות הכשרה מקצועית מינימאלית בפסיכולוגיה של המשפחה, במתן פתרונות חכמים לבעיות מסובכות ובהפעלת הגיון פשוט. בבתי המשפט לענייני משפחה יושבות שופטות-מטעם ארגוני הנשים (או שופטים הנתונים ללחץ של כאלו) אשר קבלו מינוי שלא כראוי והגיעו לביהמ"ש עם אג'נדה ברורה של אפליה מגדרית, כביכול מתקנת (להזכירך: אפליה היא אפליה ואין לה פירושים או הצדקות). שופטים אלה הורסים אנשים ומשפחות ומקעקעים את מוסדות המשפחה והצדק. שופטים אלה, עליהם את מתאמצת להגן, עתידים להימצא אשמים בהריסת דור העתיד של המדינה והחרבת העם היהודי! פאוץ', עגיל, שיער אסוף בקוקו, משקפי שמש וכיו"ב מטרידים אותך? ומה עם הצדק? ומה עם החוק? ומה עם סדרי הדין שאת כולם מפרים אותם שופטים שלהגנתם כביכול יצאת? את "דואגת" מריבוי עורכי-הדין? מאי התערבות לשכת עורכי-הדין? מדוע לא מטרידה אותך העובדה הבסיסית ששופטים בישראל מתמנים לתפקידם לאחר הכשרה של קורס בן שבוע בלבד? האם נראה לך שזה מספיק להכרעה בדיני נפשות? מדוע אינך דואגת להכשרתם? מדוע אינך מעמידה אותם למבחנים פסיכוטכניים לבדיקת התאמתם לתפקיד? מדוע אינך חוקרת את עברם לפני שאת מאפשרת להם לקבוע גורלות? "דברים נוראים עוברים על הילדים שלנו" את אומרת!? ומה עם הדברים הנוראיים שכבודכם גורמים לאזרחי המדינה וילדיהם הנשפטים בפניכם וסובלים מכם? על כך את מוכנה אפילו להרהר, או שהצדק חד-כיווני מבחינתך? לשלוח אצבע מאשימה בסגנון "אכלו לי, שתו לי" מתאים אולי לז'אנר הזמר המזרחי אבל לא לשופטת במשרה כה רמה כמוך. האם עשית בדק בית בבתי המשפט לפני ששלפת את האצבע המאשימה? "... שהכול יחד ימוטט את המערכת הזו..." את אומרת – אם משהו עתיד למוטט את המערכת זו תהיה זו חולשתה המובנית וחובבנותם של חלק משופטיה – לא תוצאה של פעולה מצד דורשי רעת המערכת. "... היא על הקרשים... אין לה תקומה..." כפי שאמרת. "... אנחנו יורקים למקום הכי נקי..." אנחנו גברתי? לדעתי, עבודתם המוזרה ומעוררת הרחמים של מספר חצאי שופטים במערכת היא היריקה האמיתית לבאר העתיקה של המשפט העברי. לא "אנחנו" כבודך – אלא "אתם"! "... אצלנו הכול שקוף וחשוף..." – על איזו שקיפות את מדברת? מה שקוף אצלכם? לאיזו ביקורת אתם מוכנים לעמוד? "תדמית השופטים" ככותרת הריאיון שנערך עמך, היא תדמית שאתם, השופטים, יצרתם במו-ידיכם. וכראוי לאנשים בוגרים ואחראים למעשיהם, עליכם לקחת אחריות על התדמית הנפסדת ולתת עליה את הדין. אם, לדעתך, נעשה לכם עוול ותדמיתכם אינה תואמת את המציאות – חזרי וקראי את כל האמור לעיל ואת כל המאמרים והכתבות המצוטטים, ואולי תביני היכן מסתתרים הלגיונות שיפילו את בית המקדש של הצדק העברי !!! לא ברור לי גם, כיצד את מרשה לעצמך להשתמש בביטויים כמו "... על אימא שלו ועל האם־אימא שלו..." בראיון לציבור. במחילה מכבודך, האם שכחת לרגע מי משלם את משכורתך? ומילת סיום – אם דבר אחד מכל מה שאמרתי/כתבתי מעלה אינו נכון, הרימי בבקשה את הכפפה ובואי נא להתמודד מולי במדיה הציבורית (טלוויזיה, רדיו, עיתונות, אינטרנט) בוויכוח פתוח וגלוי בלי שריון הקשקשים של "כבודך" ומשמר בית המשפט. לדברים שאמרת בראיון הנ"ל יהיה תוקף רק אם תהיי מוכנה לבוא ולאמת אותם מול כלל ציבור אזרחי המדינה. אני משוכנע שכל ערוץ טלוויזיה, תחנת רדיו, עיתון או אתר אינטרנט ישמח לארח אותנו ולספק לנו במה.

אלימות כלכלית זה להטיל רק על גברים לשלם מזונות כאילו שלאימהות אין אחריות... אלימות כלכלית זה לקחת את הוויזה של הבעל/המשותפת ולגהץ אותה עד שימחקו כל הכיתובים ממנה... אלימות כלכלית זה לאלץ את הבעל/בן הזוג לשלם מזונות/לפרנס ילד שיש חשש סביר שאיננו שלו ולא לאשר בדיקה גנטית מחשש ממזרות... אלימות כלכלית זה לחייב נערים לשרת בצבא שנה יותר מנשים (ואחר-כך עוד 20 שנות מילואים) כאשר בשנה הזו הן יכולות כבר לעבוד או ללמוד ולהתקדם בחיים... אלימות כלכלית זה לצאת לפנסיה חמש (5) שנים לפני הגבר ולקבל קצבאות על חשבוננו... אלימות כלכלית זה לתת לאישה נקודות זכות במס הכנסה שגבר יכול רק לחלום עליהן... אלימות כלכלית זה לאשר לנשים קצבאות ותנאים שגברים לא יראו לעולם... אלימות כלכלית זה מזונות לא שוויוניים... אלימות כלכלית זה לאשר לנשים סיוע משפטי שאף פעם לא יאשרו לגברים... אלימות כלכלית זה לתת לנשים העדפה מגדרית בקבלה לעבודה על פני גברים שכישוריהם גבוהים יותר... להמשיך או שהבנתם את העיקרון ???

(פוסט מעודכן ל-2020 מהמקורי שפורסם ב- Café TheMarker, News1 ואצל קימקא בסוף 2010). רבים מקוראי הפוסטים והדיונים שלי ב"תפוז", Café TheMarker ז"ל, ב-News1, אצל קימקא ומקומות אחרים יודעים שיש לי נטייה להתבטא בצורה נחרצת ובוטה, אך הפעם, הכותרת שלמעלה היא רק קוצה של יו"ד של האמת הנוראית. ומעשה שהיה כך היה... בנובמבר 2002 לאחר שהשופטת (רבקה מקייס ימ"ש) קבלה את בקשתי לא להרחיקני מילדי ואפשרה לי להישאר לגור בביתי אחרי שכבר החלו הליכי הגירושין, קמה עוה"ד של זוגתי-שתחיה ובלי להניד עפעף אמרה (בקול רם, אפילו השופטת שמעה) "טוב... לא הצלחנו להוציא אותו מהבית בטוב ... נוציא אותו ברע !!!". מרגע זה נכנסתי לאחד הסיוטים הגדולים של מטחנת הבשר שהכין הפמיניזם-הרדיקאלי לגבריה היהודיים של מדינת ישראל – תלונות-שווא במשטרה (שעכשיו בפרקליטות קוראים להן "עלילות-שווא" כדי לייצר מראית עין כאילו ומדובר בסיפורי אלף לילה ולילה...). על-פי מקורות אמינים שאפרט להלן, הפכה הגשת תלונות-שווא על אלימות לחלק בלתי נפרד בתיקי גירושין ומהווה בין 50 ל-90 אחוז מהתיקים (!), תלוי את מי שואלים. הגשת תלונה על אלמ"ב (אלימות במשפחה) על-ידי אישה כנגד בעלה, מובילה תמיד להוצאה מידית של הבעל הנילון מביתו-מבצרו, הרחקתו ממעוז כוחו והפקרתו לגורלו ככלב ברחוב (או במקרים רבים אפילו מעצרו), ניתוקו מילדיו והפקעת רכושו, מצב בו, נקבעו כבר de-facto פסקי הדין במשפטי הגירושין כך שלמעשה הדיון המשפטי התייתר (כי מה כבר נותר לעשות לאחר מכן – המורחק יאלץ, אם בכלל יוכל, להוציא כספים רבים ולהמתין זמן רב עד שיתברר עניינו בביהמ"ש לענייני משפחה וגם אז סיכוייו שיוחזר המגיע לו – קלושים, בלשון המעטה, הטראומה כבר התקבעה). בנוסף, תמיד תפנה המתלוננת, כבר למחרת בבוקר, לביהמ"ש לענייני משפחה ותבקש (ותקבל כמעט אוטומטית) צו הגנה/הרחקה (בניגוד לכל שאר ההליכים הפליליים, כאן אין צורך בהוכחות) כש"לזכותה" עומד רק אישור המשטרה על הגשת התלונה ועוד בטרם בכלל נפתחה חקירה, דבר שיקבע את העוולה ואף ישמש אח"כ בהליכים כהוכחה-כביכול להאשמותיה של האישה (הנה, הרי הצליחה לשכנע שופט וקבלה צו...). יבואו חכמים ויגידו "אז מה הבעיה ?" – חוק העונשין תשל"ז - 1977 בסעיפים מ- 236 ואילך (הפרק העוסק בשיבוש עשיית צדק), ביניהם במיוחד סעיף 240 (עדויות סותרות) וסעיף 243 (הפצת ידיעה כוזבת), קבע במפורש כי תלונות-שווא יטופלו ע"פ ההליך הפלילי ויביאו למאסרים של הרבה שנים במקרים כאלו" והנה מגיע שורש הרע של ציר הרשע!!! המשטרה והפרקליטות אינם מעמידים לדין פלילי את מתלוננות-השווא !!! וכל-כך למה ? כי יש להם כסת"ח מטעם פרקליטות המדינה (משרד המשפטים) בצורת הנחיה 2.5. אז כמה מילים קודם להבהרת המונח "הנחיות פרקליט המדינה" (את הנוסח הרשמי והמלא תוכלו למצוא באתר משרד המשפטים: הנחיות פרקליט המדינה) – "... הינו לקט הוראות והנחיות... לתורת הפרקליטות ... הייצוג הראוי בבית המשפט, ההתייחסות הנאותה ללקוח, לצד שכנגד, לקורבן העבירה ולאזרח... ההנחיות נועדו לסייע בהתמודדות עם הבעיות העולות במהלך העבודה היומיומי בפרקליטות ויש בהן כדי להבטיח מדיניות אחידה של התביעה הכללית... " (נוסח ישן שבינתיים "טופל") או, במילים פשוטות – ההוראות באות להרחיב ולתקן את מה שלא עשה המחוקק בצורה מושלמת. במאמר מוסגר אוסיף כי עוד כתוב שם : "... הפרסום מקדם את זכות הציבור לדעת, את השקיפות ואת אפשרות העלאת נושאים שונים שבטיפול הפרקליטות לסדר היום הציבורי... פרסום נגיש ונוח של המדיניות וההנחיות בצורה ברורה וזמינה לכל פרקליט, תובע, עורך-דין ואזרח מקדם את האחידות בפעולת הפרקליטות והתביעה הכללית ואת השוויון בפני החוק... ובמידת הצורך גם לבקר את המדיניות ולהעיר לגביה." – חוש הומור מקאברי יש להם שם בפרקליטות! בשנת 1993 הוציא פרקליט המדינה דאז את הנחיה 2.5 שנועדה, במקור, לקבוע את "מדיניות התביעה בהעמדה לדין של עד תביעה ו/או מתלונן שחזר בו במשפט מעדותו במשטרה" בעיקר לגבי קטינים שהגישו תלונה נגד קרוב משפחה בנושאי אלימות ועבירות מין כדי למנוע אפשרות הפעלת לחץ לחזור בהם מעדותם. עד כאן, הכול דבש. אלא שאז, בין השנים 1996 עד 2004 כהנה הגברת עדנה ארבל כפרקליטת המדינה וכיאה וכיאות לשליחותה הפמיניסטית-רדיקאלית (ולהתנהלותה בכלל הראויה לועדת חקירה ראה התנגדויות שהוגשו למינויה לוועדה לבחירת שופטים, מאמרים שפורסמו במעריב באותה תקופה ולמדור עדנה ארבל באתר העיתונאי יואב יצחק News1), הכניסה "תיקונים קוסמטיים" בהנחיה כדי לתת בידי חברותיה כלי שטני חדש להתעללות בגברים. מאז הכניסה הגב' עדנה ארבל את השינויים להנחיה והרחיבה את מטרית ההגנה שהיא מספקת מפני חוק העונשין למגישי תלונות שווא במשטרה כך שנכללות בה בפועל גם נשים, שולחים עוה"ד את לקוחותיהן (נשים בלבד) להגיש תלונות שווא במשטרה על אלימות מתוך ידיעה ברורה כי: גם כאשר תתגלה העובדה שהתלונה הייתה תלונה שיקרית – לא תענשנה מגישות התלונה (בגלל "הענות" המשטרה להוראות ההנחיה) כמתחייב מהחוק, וכן, תגובת המשטרה המידית תהיה הוצאת הבעל מביתו ובכך קביעה בפועל של פסקי הדין במשפט הגירושין (נחשו לטובת מי...). בכך נתנה הגב' ארבל את הגושפנקא בידי נשים, עוה"ד למעמד אישי תאבי בצע וחסרי מצפון, משטרה, שופטים ושאר מרעין בישין המעורבים בעולם הגירושין, את האפשרות לנצל את המשתמע מההנחיה (המתוקנת/מעוותת) בצורה הפוכה לכוונתה המקורית וליצירת מצב בלתי נסבל של עיוות דין אכזרי ומפלה כלפי גברים. הנושא ידוע ומוכר היטב לכל הגורמים האפשריים, בין השאר נזכיר את הפרסומים הבאים: "חוסר אונים" מאמר שפרסם נצ"מ ד"ר פיני יחזקאלי בירחון 187 של "מראות המשטרה" (סיפור מעניין בפני עצמו - מאז שגיליתי את דבר קיומו של המאמר הנ"ל והשתמשתי בו לצרכי הסברה מחקה המשטרה את הגיליון האמור מאתר המשטרה - משטרת ישראל מעלימה עובדות !!! למי שרוצה - יש בידי העתק המסמך המקורי). במאמר זה כותב נצ"מ יחזקאלי בצורה מפורשת (ההדגשות שלי): "... קבוצת אוכלוסייה זו היא הבעייתית ביותר, כיוון שמחד-גיסא, הנזק שהיא גורמת לתהליך הטיפול הוא כבד, ומאידך-גיסא, גורמים שונים במערכת אכיפת החוק כמעט שאינם מעלים את הנושא, בשל החשש מתגובתם של ארגוני נשים וארגוני עבודה סוציאלית. מדובר באוכלוסייה "טפילה", המנסה לעשות שימוש לצרכיה במנגנון אכיפת החוק, להשגת עמדת יתרון על הצד השני, במאבקי גירושין ובמאבקים על רכוש וגם על רקע מניעים רגשיים כמו נקמה. כיום, רובן המכריע של התלונות במשטרה על אלימות במשפחה מביאות למעצר החשוד. זה קורה גם כאשר התשתית הראייתית חלשה, כאשר אין סימני פגיעה וכאשר החומר היחיד הנמצא הוא גרסאות סותרות של המעורבים (הסיכויים גבוהים במיוחד בשעות אחר-הצהרים, הערב והלילה, כאשר הקצינים התורנים בתחנות, בדרך-כלל, אינם מקצועיים, ויודעים, כי עדיף מבחינתם שישגו בביצוע מעצר שווא על-פני שחרור בעייתי, שיכול גם לפגוע בקורבן וגם בהם ובקריירה שלהם). מעצר שווא בתחנת המשטרה יכול להגיע להארכת מעצר בבית-המשפט ואף להגשת כתב אישום, למרות שאין בתיק מאומה, וסופו להסתיים בזיכוי החשוד. על-כן, רבים היום המקרים, שבהם מקבלות נשים, הנמצאות במאבקי גירושין "עצות חבריות", ולצערנו, מה שחמור מכך, אף הנחיות מעורכי-דינן להגיש תלונות שווא. הנושא מוצנע על-ידי המשטרה, וכל ניסיון להעלותו מותקף על-ידי ארגוני נשים וארגוני העובדים הסוציאליים, ומבחינתם צדק. זאת, כיוון שאוכלוסיית הפונות אליהם היא אמיתית במאת האחוזים, ועל-כן נראות להם טענות כאלה כשוביניזם וכנקיטת עמדות, התומכות במתעללים. קבוצה אחרת, המרבה להיתקל בתופעה, היא השופטים. שופטים, שרכשו להם שם של מי ש"חתימתם קלה", חווים בעת התורנות שלהם "הצפה" של פניות נשים למתן צווי הגנה, ואילו שופטים, הנתפסים כקפדנים וכמחמירים, יעבירו תורנות "שקטה", כמעט נטולת פניות כאלה. מפגש נוסף עם התופעה הוא כאשר המשטרה דורשת בבתי-משפט הארכת מעצר, במקרים שלא הצדיקו מעצר מלכתחילה (בנוסח הטענה המוכרת: "עדיף שבית-המשפט ישחרר") או כאשר מוגשים כתבי-אישום במקרים מובהקים, שבהם היה התיק צריך להיסגר. גם קבוצה זו נמנעת, כפי הנראה מאותן סיבות, מלהעלות דברים אלה על הכתב. בשל גודלה של קבוצה זו (היא יכולה להוות מעל ‎50% מהפניות לתחנת משטרה), חשוב לטפל בה. כן גם משום ששוטרים, הפועלים בשטח בלחץ האירועים, נוטים לגבש לעצמם תכניות עבודה - אם שלושת האירועים האחרונים שבהם נתקל השוטר היו אירועי שווא, ייטה השוטר לראות ככזה גם את המקרה הבא ולהיפך." "הבעייתיות של הרחקה מהבית במקרים של חשד לאלימות נגד בני זוג במשפחה: פרספקטיבה של לקיחת סיכונים" מאמר של פרופ' מיכאל בר-אלי, עוה"ד מאיר בר-מוחא ופרופ' דוד פרנקל שפורסם בגיליון 8 של הירחון "משטרה וחברה". "מגמות בחקיקה בתחום האלימות בין בני זוג" מאמרו של כב' השופט נתן זלוצ'ובר שפורסם בגיליון 8 של הירחון "משטרה וחברה". יש בידי לפחות עוד 2 מאמרים אובייקטיביים כאלו, עוד כ-10 נוספים שנכתבו מטעם ועוד עשרות כתבות עיתונות (מודפסת, אינטרנטית, טלוויזיה ורדיו) על תוצאותיו הרות-הגורל של עיוות זה. מעניין במיוחד יהיה עיון בנתוני המטה הארצי, חטיבת חקירות, מדור נפגעי עבירות אשר נמסרו ע"י סנ"צ (לשעבר) נורית זיו לוועדת-המשנה "לבדיקת טענות על מדיניות של החמרה כלפי גברים בדבר תלונות כזב של נשים" בכנסת בראשות ח"כ חיים אמסלם בישיבה מיום 18.12.07. כאזרח נאמן של מדינת ישראל ומתוך אמונה בדין וצדק שלה, פניתי למשרד המשפטים בכתב והעליתי את הנושא בתקווה שיתוקן. התפתלויותיהם ותרגילי ההתחמקות שלהם היו מעניקים מדלית פלטינה לצלופח מכוסה גריז באולימפיאדת האומללות של מדינת ישראל. לא נותר לי עתה אלא לפנות לבג"ץ בתקווה קלושה שחשיפה פומבית של פצע מכוער זה יטריד "קצת" את מנוחתם במגדל השנהב. מאז פרסמתי פוסט זה לראשונה (בסוף שנת 2010), הוציאה הפרקליטות שתי גרסאות חדשות של ההנחיה, כל אחת רק יותר גרועה מקודמותיה. רבים מזכירים את הנחיה 2.5 בהופעות ציבוריות ובפרסומים שונים כגורם המרכזי לבעיית תלונות-השווא וכל התופעות הנפשעות-פליליות הכרוכות בכך (בעיקר בהליכי גירושין) אך רובם טועים ומשייכים את ההנחיה לבעיית אפליה מגדרית (המובנית בפרקליטות כחלק מצוואתה הרוחנית של עדנה ארבל וחבר מרעיה) אך הבעיה האמיתית, למי שיקרא את ההנחיה וירים גבה בתמיהה "היכן ראית בה אפליה, כולה נופת צופים של שוויון מגדרי", היא בכך שההנחיה נותנת בצורה בוטה מקום מוחלט לשיקול הדעת של הפרקליט המטפל בתיק אם להעמיד את המתלוננת-הפושעת לדין פלילי כאמור בחוק או למצוא תירוץ קלוש לפטור אותה מאימת הדין. ואם נביא בחשבון שרוב "הפרקליטים" בפרקליטות הן בפועל פרקליטות (ממין נקבה ומחוברות היטב לארגוני הנשים) ואפילו הגברים שנותרו ביניהם כולם כמעט חניכי האסכולה של עדנה ארבל, וזאת מבלי להזכיר את העובדה הבסיסית שבחינה אובייקטיבית מדוקדקת של תוכן ההנחיה "תגלה" שרובה ככולה עוסקת בהכנת התירוצים לאותן פרקליטות וסיבות לא להעמיד לדין פלילי את העברייניות. וכך, מתוך כ-20 אלף תלונות המוגשות בתחום האלמ"ב (וגם עבירות המין) בשנה, בין 50 ל-95% הן תלונות שווא המטות בצורה בוטה את הכף בבתי המשפט למשפחה והפליליים לטובת נשים ומקבעות את הרס התא המשפחתי היהודי בארץ ישראל על בסיס שנאה מגדרית טהורה, ורק 3-5% מתוכן מגיע לידי העמדה לדין (ורק כ-1% – להרשעה שנושאת לרוב עונשים מגוחכים, אך זה נושא לפוסט נפרד). לא סתם עיניה של אלת הצדק מכוסות בסמרטוט !!!

(משחזר מאמר ישן שלי שפורסם לפני קרוב ל-10 שנים ב- Café The Marker ז"ל) (על ד"ר דפנה הקר ומלחמת הקודש שהיא מנהלת באלימות הגברית) במאמר הזה אין כל חדש! לא כדאי לך לקרוא אותו! לפי השם שלי, שמופיע בכותרת, אני הרי גבר, וגבר (וזה ידוע לכל אישה מג'ונדרת) הוא הרי אלים, ומסוכן, ואנס... ואם האלימות של הגבר עוד לא נחשפה, אז היא בוודאי תיחשף, אם לא היום, אז מחר, ואם לא מחר, אז מחרתיים. אז למה לך לבזבז זמן לקרוא עוד סיפור של גבר אלים, שבכלל מסתובב חופשי ממאסר? אין לך שום טעם לקרוא את הסיפור שלי, אין שום טעם גם לפרסם אותו. לתת פתחון פה לגברים אלימים? לאן נגיע? אבל, הסיפור שלי בכל זאת שונה. לגבי. לא סתם משטרה ובתי המשפט קבעו שאני אלים! האלימות שלי נקבעה על ידי אשת אקדמיה נכבדה בעלת תואר דוקטור, ואם הד"ר אמרה - כנראה שאני מיוחד! והיא לא סתם אמרה, היא הכריזה עלי כאלים בכנסת ישראל - ולא סתם בכנסת, אלא בקודש הקודשים - בוועדה לקידום מעמד האישה. אז אולי, בכל זאת, יש בי משהו מיוחד, ואולי בכל זאת כדאי לך לקרוא ולהבין אני בכל זאת מבקש ממך לחמול עלי, ולא להכניס אותי למאסר עולם עם עבודת פרך כמו שמגיע לי? אז הנה לשיפוטך, גבירתי הקוראה המג'ונדרת הווידוי המזכך - אבחון האלימות שלי נעשתה על ידי הד"ר דפנה הקר, מהמחלקה למגדר באוניברסיטת תל-אביב. אישה משכילה, ישרה כסרגל, ששמע היושרה האקדמית שלה הגיע אל מעבר להררי חושך, אישה שהייתה חברה בוועדת שניט המפורסמת, ופרשה משם בגלל האלימות שלי. ד"ר הקר הגיעה לישיבת הכנסת לקידום מעמד האישה, כדי להסביר לוועדה מדוע הדו"ח שהיא עצמה חתומה עליו, ראוי להיקבר קבורת חמור, ותיארה שם את מסכת האלימות שהופעלה על-ידי גברים כנגדה וכנגד חברותיה לוועדה שפעלו בעצה אחת עמה. בישיבת הוועדה שהתקיימה ביום 8.11.2011 מנתה שם הד"ר הקר שלושה מעשים נפשעים, חמורים ביותר. אמנם שלושה אינו מספר גדול במיוחד, ואמנם ד"ר הקר, בלשונה המעודנת תיארה את המעשים כאלימות מילולית בלבד (כאילו שאלימות מילולית אינה הורגת), אבל למקרא התיאורים ברור שמדובר לא סתם בוורבליות-גרידא, אלא במעשים, מעשים חמורים, מעשים קשים, מעשים חולניים, מעשים שכידוע לכל אישה מגו'נדרת - רק גברים מסוגלים לעשות אותם. המעשה הקשה הראשון הוא שאי מי שלח פרחים לפרופ' דן שניט, יו"ר הוועדה! תארו לכם, יושב לו יו"ר הוועדה לתומו במשרדו ופתאום הוא מקבל פרחים. בעדינותה ובאצילותה האינסופית ד"ר הקר חסכה לנו את התיאורים הקשים ונוטפי הדם של אדם שנחשף לתומו לקבלת פרחים אלימה: היה עליו לקצוץ את הגבעולים, להיזהר מהקוצים הדוקרניים כאיברו של אנס, וכמובן, באקורד הסיום של ההשפלה הזדונית, כעבור שבועיים שלושה, כשכבר החלים מהצלקות הנפשיות, היה עליו לטאטא כשפחה נקלה את העלים הנבולים. על הפשע השני, אתוודה מיד, אבל טרם לכן, אני חייב לתאר את המעשה הנפשע השלישי שמנתה ד"ר הקר. ולשם כך, נדרשת מילה אחת, מילה מזעזעת  במיוחד, מילה אלימה שאצבעותיי רועדות בעת שאני מקליד אותה: "בורג". ד"ר הקר מצאה בורג נעוץ בצמיג הגלגל שלה! מישהו, ללא ספק גבר אכזר, כוחני, אלים וזדוני, גבר שרק רוצה להרע לנשים, הניח את הבורג אצלה בגלגל. אני, כמו כל הגברים, אשם בבורג הזה. אנו כולנו לא ניקינו את הכביש לפני ביתה, ואנו כולנו, גרמנו במעשינו ובמחדלנו הקשה, לחוויה הנוראה של מציאת בורג בגלגלה, ולרמיזה המפחידה שבוודאי גרמה לזעזוע טראומטי כאילו חסר לד"ר הנכבדה שניפצה בשכלה החד כתער את תקרת הזכוכית... כאילו חסר לאישה הנפלאה והיקרה הזו... כאילו לה מכולם חסר בורג! וגם הקונוטציה המינית היא מחליאה ומשוקצת בדרך גברית נתעבת: לבורג יש הרי חריץ... ובחריץ הרי תוחבים את הלהב של המברג.... אני מבקש לחסוך מהקוראת המגו'נדרת את שלל האסוציאציות שרק גברים, שהם כידוע שטופי זימה, יכולים להעלות בדעתם. החפצה נוראית של האישה באשר היא אישה!!! ברגים ופרחים לא יוצאים מהפה. הם לא סתם אלימות מילולית. הם אלימות פיזית. ואני מוכן להודות שאני אשם בשניהם, בעצם כל הגברים אשמים בהם. ואם מגיע לפניכן גבר שמכחיש - צריך רק לחקור מספיק - ודאי אפשר למצוא מישהי שתתלונן על כך שהוא שלח לה פרחים או שהוא הריח פרחים, ושההסתכלויות שלו על ברגים היו חשודות במיוחד, ונגועות בשיטתיות גברית רצידיבסטית. נחזור אל המעשה הפושע והאלים השני, אשר אותו מנתה ד"ר הקר (להלן, הנכבדה והישרה מכל בנות חווה) היה זה המאמר "זהירות, מגשרת!" שכתבתי אני בעניין חברת הוועדה עוה"ד-המגשרת הגב' גלית סנה-לוריה. אז אני הוא הפושע, ואני הוא מחבר המאמר, ידי שפכו את הדיו החוטא הזה, את המילים ההורגות שבהן הרהבתי להציע (אני היבחוש האלים רובץ המדמנה) לגברים לבדוק האם כדאי להם להתגשר אצל מישהי שהיא עוינת להם כל-כך, ואפילו הרהבתי עוז, אני הגבר השפל, וביקשתי וההנתי והצעתי לגב' סנה-לוריה, העיפרון המחודד ביותר בקלמר הפמיניסטי... להגיב ולהתייחס לדברי! שומו שמיים!!! אז אני כולי סליחה, לבי  מבקש מחילה, ונפשי תרה אחרי הכפרה. עומד אני ככלי ריק ומתחטא לפניכן, גבירותיי המג'ונדרות, מכה על חזי וחופן עפר על ראשי המבויש. לא ידעתי את מקומי. סלחו לי כי לא הבנתי שלגברים אסור לכתוב מאמרים. מחלו לי שלא הבנתי שביקורת אינה סתם אלימות, ביקורת היא היא האלימות, ואלימות היא אלימות, היא אלימות. ועל אלימות יש לשלם. וכמו שכבר יודעת כל גברת מג'ונדרת, התשלום צריך להיות מראש. אין לחכות לאלימות טרם הענישה, יש להקדים ענישה לאלימות. "טוב, אז למה שנסלח לך, פושע שכמוך?" שואלת הקוראה המג'ונדרת הנבונה. "ואם נסלח לגברים שמבקשים סליחה, אז פתאום נשים תתחלנה להרוויח כמו גברים?" "ואם נסלח לגברים, שידוע שהם אלימים, איך נוכל לגבות את המזונות? לאן נגיע?". בכל זאת, נדמה לי שמגיע לי שיסולח לי. לא בגלל שאני מודה. וכפי שאמרתי, לא רק בפשע המאמר אני נכון להודות. אני מוכן גם להודות כדי שיסלחו לי בפשע הברגים ובפשע הפרחים, אני אפילו מוכן להודות שאני הוא זה ולא רחל אמנו שגנב את התרפים, ואני הוא זה ולא יעל שנעץ את יתד האוהל ברקתו של סיסרא, ואני  הוא זה ולא זוליכה, אשת פוטיפר, שהטרידה מינית את יוסף. אין כל רבותא בהודיה. כל הגברים מודים בסוף, אז למה לבזבז זמן? לא, אל תסלחו לי בגלל שאני מודה! אין כל רבותא בהודיה. כל הגברים מודים בסוף, אז באמת לשחת עלי את עיתותיכם? תסלחו לי בגלל שהמאמר שלי "זהירות, מגשרת!" (והמשכו, המאמר "גם בעולם התחתון מיישבים סכסוכים") העניקו לד"ר הקר את חמש דקות התהילה שלה בכנסת. ואם תכלאו אותי, כמו שבאמת מגיע לי, כמו לכל הגברים, אז יקשה על הישרה בכל בנות חווה המגו'נדרות לטעון שאיננו פועלים מספיק נגד הגברים האלימים, הגברים שתוקעים ברגים... ושולחים פרחים... ואפילו כותבים מאמרים... מבלי לקבל אישור משום ארגון פמיניסטי, אפילו לא מקואליציית הנשים לשלום. אני מתחנן, השאירו אותי חפשי, ומי ייתן וחרותי זו תהיה הדום לרגליה... שמן בגלגלי מרכבתה... הקפיץ החורק שבמקפצה אל הגדולות אשר נכונו עוד לד"ר דפנה הקר, הנבונה, האצילית, הישרה והנפלאה והחכמה בכל בנות חווה המגו'נדרות.