(משחזר מאמר ישן שלי שפורסם לפני קרוב ל-10 שנים ב- Café The Marker ז"ל)
(על ד"ר דפנה הקר ומלחמת הקודש שהיא מנהלת באלימות הגברית)
במאמר הזה אין כל חדש! לא כדאי לך לקרוא אותו! לפי השם שלי, שמופיע בכותרת, אני הרי גבר, וגבר (וזה ידוע לכל אישה מג'ונדרת) הוא הרי אלים, ומסוכן, ואנס... ואם האלימות של הגבר עוד לא נחשפה, אז היא בוודאי תיחשף, אם לא היום, אז מחר, ואם לא מחר, אז מחרתיים. אז למה לך לבזבז זמן לקרוא עוד סיפור של גבר אלים, שבכלל מסתובב חופשי ממאסר? אין לך שום טעם לקרוא את הסיפור שלי, אין שום טעם גם לפרסם אותו. לתת פתחון פה לגברים אלימים? לאן נגיע?
אבל, הסיפור שלי בכל זאת שונה. לגבי. לא סתם משטרה ובתי המשפט קבעו שאני אלים! האלימות שלי נקבעה על ידי אשת אקדמיה נכבדה בעלת תואר דוקטור, ואם הד"ר אמרה - כנראה שאני מיוחד! והיא לא סתם אמרה, היא הכריזה עלי כאלים בכנסת ישראל - ולא סתם בכנסת, אלא בקודש הקודשים - בוועדה לקידום מעמד האישה. אז אולי, בכל זאת, יש בי משהו מיוחד, ואולי בכל זאת כדאי לך לקרוא ולהבין אני בכל זאת מבקש ממך לחמול עלי, ולא להכניס אותי למאסר עולם עם עבודת פרך כמו שמגיע לי?
אז הנה לשיפוטך, גבירתי הקוראה המג'ונדרת הווידוי המזכך - אבחון האלימות שלי נעשתה על ידי הד"ר דפנה הקר, מהמחלקה למגדר באוניברסיטת תל-אביב. אישה משכילה, ישרה כסרגל, ששמע היושרה האקדמית שלה הגיע אל מעבר להררי חושך, אישה שהייתה חברה בוועדת שניט המפורסמת, ופרשה משם בגלל האלימות שלי. ד"ר הקר הגיעה לישיבת הכנסת לקידום מעמד האישה, כדי להסביר לוועדה מדוע הדו"ח שהיא עצמה חתומה עליו, ראוי להיקבר קבורת חמור, ותיארה שם את מסכת האלימות שהופעלה על-ידי גברים כנגדה וכנגד חברותיה לוועדה שפעלו בעצה אחת עמה.
בישיבת הוועדה שהתקיימה ביום 8.11.2011 מנתה שם הד"ר הקר שלושה מעשים נפשעים, חמורים ביותר. אמנם שלושה אינו מספר גדול במיוחד, ואמנם ד"ר הקר, בלשונה המעודנת תיארה את המעשים כאלימות מילולית בלבד (כאילו שאלימות מילולית אינה הורגת), אבל למקרא התיאורים ברור שמדובר לא סתם בוורבליות-גרידא, אלא במעשים, מעשים חמורים, מעשים קשים, מעשים חולניים, מעשים שכידוע לכל אישה מגו'נדרת - רק גברים מסוגלים לעשות אותם.
המעשה הקשה הראשון הוא שאי מי שלח פרחים לפרופ' דן שניט, יו"ר הוועדה! תארו לכם, יושב לו יו"ר הוועדה לתומו במשרדו ופתאום הוא מקבל פרחים. בעדינותה ובאצילותה האינסופית ד"ר הקר חסכה לנו את התיאורים הקשים ונוטפי הדם של אדם שנחשף לתומו לקבלת פרחים אלימה: היה עליו לקצוץ את הגבעולים, להיזהר מהקוצים הדוקרניים כאיברו של אנס, וכמובן, באקורד הסיום של ההשפלה הזדונית, כעבור שבועיים שלושה, כשכבר החלים מהצלקות הנפשיות, היה עליו לטאטא כשפחה נקלה את העלים הנבולים.
על הפשע השני, אתוודה מיד, אבל טרם לכן, אני חייב לתאר את המעשה הנפשע השלישי שמנתה ד"ר הקר. ולשם כך, נדרשת מילה אחת, מילה מזעזעת במיוחד, מילה אלימה שאצבעותיי רועדות בעת שאני מקליד אותה: "בורג". ד"ר הקר מצאה בורג נעוץ בצמיג הגלגל שלה! מישהו, ללא ספק גבר אכזר, כוחני, אלים וזדוני, גבר שרק רוצה להרע לנשים, הניח את הבורג אצלה בגלגל. אני, כמו כל הגברים, אשם בבורג הזה. אנו כולנו לא ניקינו את הכביש לפני ביתה, ואנו כולנו, גרמנו במעשינו ובמחדלנו הקשה, לחוויה הנוראה של מציאת בורג בגלגלה, ולרמיזה המפחידה שבוודאי גרמה לזעזוע טראומטי כאילו חסר לד"ר הנכבדה שניפצה בשכלה החד כתער את תקרת הזכוכית... כאילו חסר לאישה הנפלאה והיקרה הזו... כאילו לה מכולם חסר בורג!
וגם הקונוטציה המינית היא מחליאה ומשוקצת בדרך גברית נתעבת: לבורג יש הרי חריץ... ובחריץ הרי תוחבים את הלהב של המברג.... אני מבקש לחסוך מהקוראת המגו'נדרת את שלל האסוציאציות שרק גברים, שהם כידוע שטופי זימה, יכולים להעלות בדעתם.
החפצה נוראית של האישה באשר היא אישה!!!
ברגים ופרחים לא יוצאים מהפה. הם לא סתם אלימות מילולית. הם אלימות פיזית. ואני מוכן להודות שאני אשם בשניהם, בעצם כל הגברים אשמים בהם. ואם מגיע לפניכן גבר שמכחיש - צריך רק לחקור מספיק - ודאי אפשר למצוא מישהי שתתלונן על כך שהוא שלח לה פרחים או שהוא הריח פרחים, ושההסתכלויות שלו על ברגים היו חשודות במיוחד, ונגועות בשיטתיות גברית רצידיבסטית.
נחזור אל המעשה הפושע והאלים השני, אשר אותו מנתה ד"ר הקר (להלן, הנכבדה והישרה מכל בנות חווה) היה זה המאמר "זהירות, מגשרת!" שכתבתי אני בעניין חברת הוועדה עוה"ד-המגשרת הגב' גלית סנה-לוריה. אז אני הוא הפושע, ואני הוא מחבר המאמר, ידי שפכו את הדיו החוטא הזה, את המילים ההורגות שבהן הרהבתי להציע (אני היבחוש האלים רובץ המדמנה) לגברים לבדוק האם כדאי להם להתגשר אצל מישהי שהיא עוינת להם כל-כך, ואפילו הרהבתי עוז, אני הגבר השפל, וביקשתי וההנתי והצעתי לגב' סנה-לוריה, העיפרון המחודד ביותר בקלמר הפמיניסטי... להגיב ולהתייחס לדברי! שומו שמיים!!!
אז אני כולי סליחה, לבי מבקש מחילה, ונפשי תרה אחרי הכפרה. עומד אני ככלי ריק ומתחטא לפניכן, גבירותיי המג'ונדרות, מכה על חזי וחופן עפר על ראשי המבויש. לא ידעתי את מקומי. סלחו לי כי לא הבנתי שלגברים אסור לכתוב מאמרים. מחלו לי שלא הבנתי שביקורת אינה סתם אלימות, ביקורת היא היא האלימות, ואלימות היא אלימות, היא אלימות. ועל אלימות יש לשלם. וכמו שכבר יודעת כל גברת מג'ונדרת, התשלום צריך להיות מראש. אין לחכות לאלימות טרם הענישה, יש להקדים ענישה לאלימות.
"טוב, אז למה שנסלח לך, פושע שכמוך?" שואלת הקוראה המג'ונדרת הנבונה. "ואם נסלח לגברים שמבקשים סליחה, אז פתאום נשים תתחלנה להרוויח כמו גברים?" "ואם נסלח לגברים, שידוע שהם אלימים, איך נוכל לגבות את המזונות? לאן נגיע?".
בכל זאת, נדמה לי שמגיע לי שיסולח לי. לא בגלל שאני מודה. וכפי שאמרתי, לא רק בפשע המאמר אני נכון להודות. אני מוכן גם להודות כדי שיסלחו לי בפשע הברגים ובפשע הפרחים, אני אפילו מוכן להודות שאני הוא זה ולא רחל אמנו שגנב את התרפים, ואני הוא זה ולא יעל שנעץ את יתד האוהל ברקתו של סיסרא, ואני הוא זה ולא זוליכה, אשת פוטיפר, שהטרידה מינית את יוסף. אין כל רבותא בהודיה. כל הגברים מודים בסוף, אז למה לבזבז זמן?
לא, אל תסלחו לי בגלל שאני מודה! אין כל רבותא בהודיה. כל הגברים מודים בסוף, אז באמת לשחת עלי את עיתותיכם?
תסלחו לי בגלל שהמאמר שלי "זהירות, מגשרת!" (והמשכו, המאמר "גם בעולם התחתון מיישבים סכסוכים") העניקו לד"ר הקר את חמש דקות התהילה שלה בכנסת. ואם תכלאו אותי, כמו שבאמת מגיע לי, כמו לכל הגברים, אז יקשה על הישרה בכל בנות חווה המגו'נדרות לטעון שאיננו פועלים מספיק נגד הגברים האלימים, הגברים שתוקעים ברגים... ושולחים פרחים... ואפילו כותבים מאמרים... מבלי לקבל אישור משום ארגון פמיניסטי, אפילו לא מקואליציית הנשים לשלום.
אני מתחנן, השאירו אותי חפשי, ומי ייתן וחרותי זו תהיה הדום לרגליה... שמן בגלגלי מרכבתה... הקפיץ החורק שבמקפצה אל הגדולות אשר נכונו עוד לד"ר דפנה הקר, הנבונה, האצילית, הישרה והנפלאה והחכמה בכל בנות חווה המגו'נדרות.
מה?? איך היא הגיעה אליך?