שורש הרע של ציר הרשע

(פוסט מעודכן ל-2020 מהמקורי שפורסם ב- Café TheMarker, News1 ואצל קימקא בסוף 2010).

רבים מקוראי הפוסטים והדיונים שלי ב"תפוז", Café TheMarker ז"ל, ב-News1, אצל קימקא ומקומות אחרים יודעים שיש לי נטייה להתבטא בצורה נחרצת ובוטה, אך הפעם, הכותרת שלמעלה היא רק קוצה של יו"ד של האמת הנוראית.

ומעשה שהיה כך היה... בנובמבר 2002 לאחר שהשופטת (רבקה מקייס ימ"ש) קבלה את בקשתי לא להרחיקני מילדי ואפשרה לי להישאר לגור בביתי אחרי שכבר החלו הליכי הגירושין, קמה עוה"ד של זוגתי-שתחיה ובלי להניד עפעף אמרה (בקול רם, אפילו השופטת שמעה) "טוב... לא הצלחנו להוציא אותו מהבית בטוב ... נוציא אותו ברע !!!".

מרגע זה נכנסתי לאחד הסיוטים הגדולים של מטחנת הבשר שהכין הפמיניזם-הרדיקאלי לגבריה היהודיים של מדינת ישראל – תלונות-שווא במשטרה (שעכשיו בפרקליטות קוראים להן "עלילות-שווא" כדי לייצר מראית עין כאילו ומדובר בסיפורי אלף לילה ולילה...).

על-פי מקורות אמינים שאפרט להלן, הפכה הגשת תלונות-שווא על אלימות לחלק בלתי נפרד בתיקי גירושין ומהווה בין 50 ל-90 אחוז מהתיקים (!), תלוי את מי שואלים.

הגשת תלונה על אלמ"ב (אלימות במשפחה) על-ידי אישה כנגד בעלה, מובילה תמיד להוצאה מידית של הבעל הנילון מביתו-מבצרו, הרחקתו ממעוז כוחו והפקרתו לגורלו ככלב ברחוב (או במקרים רבים אפילו מעצרו), ניתוקו מילדיו והפקעת רכושו, מצב בו, נקבעו כבר de-facto פסקי הדין במשפטי הגירושין כך שלמעשה הדיון המשפטי התייתר (כי מה כבר נותר לעשות לאחר מכן – המורחק יאלץ, אם בכלל יוכל, להוציא כספים רבים ולהמתין זמן רב עד שיתברר עניינו בביהמ"ש לענייני משפחה וגם אז סיכוייו שיוחזר המגיע לו – קלושים, בלשון המעטה, הטראומה כבר התקבעה).

בנוסף, תמיד תפנה המתלוננת, כבר למחרת בבוקר, לביהמ"ש לענייני משפחה ותבקש (ותקבל כמעט אוטומטית) צו הגנה/הרחקה (בניגוד לכל שאר ההליכים הפליליים, כאן אין צורך בהוכחות) כש"לזכותה" עומד רק אישור המשטרה על הגשת התלונה ועוד בטרם בכלל נפתחה חקירה, דבר שיקבע את העוולה ואף ישמש אח"כ בהליכים כהוכחה-כביכול להאשמותיה של האישה (הנה, הרי הצליחה לשכנע שופט וקבלה צו...).

יבואו חכמים ויגידו "אז מה הבעיה ?" – חוק העונשין תשל"ז - 1977 בסעיפים מ- 236 ואילך (הפרק העוסק בשיבוש עשיית צדק), ביניהם במיוחד סעיף 240 (עדויות סותרות) וסעיף 243 (הפצת ידיעה כוזבת), קבע במפורש כי תלונות-שווא יטופלו ע"פ ההליך הפלילי ויביאו למאסרים של הרבה שנים במקרים כאלו" והנה מגיע שורש הרע של ציר הרשע!!! המשטרה והפרקליטות אינם מעמידים לדין פלילי את מתלוננות-השווא !!! וכל-כך למה ? כי יש להם כסת"ח מטעם פרקליטות המדינה (משרד המשפטים) בצורת הנחיה 2.5.

אז כמה מילים קודם להבהרת המונח "הנחיות פרקליט המדינה" (את הנוסח הרשמי והמלא תוכלו למצוא באתר משרד המשפטים: הנחיות פרקליט המדינה) – "... הינו לקט הוראות והנחיות... לתורת הפרקליטות ... הייצוג הראוי בבית המשפט, ההתייחסות הנאותה ללקוח, לצד שכנגד, לקורבן העבירה ולאזרח... ההנחיות נועדו לסייע בהתמודדות עם הבעיות העולות במהלך העבודה היומיומי בפרקליטות ויש בהן כדי להבטיח מדיניות אחידה של התביעה הכללית... " (נוסח ישן שבינתיים "טופל") או, במילים פשוטות – ההוראות באות להרחיב ולתקן את מה שלא עשה המחוקק בצורה מושלמת.

במאמר מוסגר אוסיף כי עוד כתוב שם : "... הפרסום מקדם את זכות הציבור לדעת, את השקיפות ואת אפשרות העלאת נושאים שונים שבטיפול הפרקליטות לסדר היום הציבורי... פרסום נגיש ונוח של המדיניות וההנחיות בצורה ברורה וזמינה לכל פרקליט, תובע, עורך-דין ואזרח מקדם את האחידות בפעולת הפרקליטות והתביעה הכללית ואת השוויון בפני החוק... ובמידת הצורך גם לבקר את המדיניות ולהעיר לגביה." – חוש הומור מקאברי יש להם שם בפרקליטות!

בשנת 1993 הוציא פרקליט המדינה דאז את הנחיה 2.5 שנועדה, במקור, לקבוע את "מדיניות התביעה בהעמדה לדין של עד תביעה ו/או מתלונן שחזר בו במשפט מעדותו במשטרה" בעיקר לגבי קטינים שהגישו תלונה נגד קרוב משפחה בנושאי אלימות ועבירות מין כדי למנוע אפשרות הפעלת לחץ לחזור בהם מעדותם.

עד כאן, הכול דבש.

אלא שאז, בין השנים 1996 עד 2004 כהנה הגברת עדנה ארבל כפרקליטת המדינה וכיאה וכיאות לשליחותה הפמיניסטית-רדיקאלית (ולהתנהלותה בכלל הראויה לועדת חקירה ראה התנגדויות שהוגשו למינויה לוועדה לבחירת שופטים, מאמרים שפורסמו במעריב באותה תקופה ולמדור עדנה ארבל באתר העיתונאי יואב יצחק News1), הכניסה "תיקונים קוסמטיים" בהנחיה כדי לתת בידי חברותיה כלי שטני חדש להתעללות בגברים.

מאז הכניסה הגב' עדנה ארבל את השינויים להנחיה והרחיבה את מטרית ההגנה שהיא מספקת מפני חוק העונשין למגישי תלונות שווא במשטרה כך שנכללות בה בפועל גם נשים, שולחים עוה"ד את לקוחותיהן (נשים בלבד) להגיש תלונות שווא במשטרה על אלימות מתוך ידיעה ברורה כי:

1. גם כאשר תתגלה העובדה שהתלונה הייתה תלונה שיקרית – לא תענשנה מגישות התלונה (בגלל "הענות" המשטרה להוראות ההנחיה) כמתחייב מהחוק, וכן,

2. תגובת המשטרה המידית תהיה הוצאת הבעל מביתו ובכך קביעה בפועל של פסקי הדין במשפט הגירושין (נחשו לטובת מי...).

בכך נתנה הגב' ארבל את הגושפנקא בידי נשים, עוה"ד למעמד אישי תאבי בצע וחסרי מצפון, משטרה, שופטים ושאר מרעין בישין המעורבים בעולם הגירושין, את האפשרות לנצל את המשתמע מההנחיה (המתוקנת/מעוותת) בצורה הפוכה לכוונתה המקורית וליצירת מצב בלתי נסבל של עיוות דין אכזרי ומפלה כלפי גברים.

הנושא ידוע ומוכר היטב לכל הגורמים האפשריים, בין השאר נזכיר את הפרסומים הבאים:

• "חוסר אונים" מאמר שפרסם נצ"מ ד"ר פיני יחזקאלי בירחון 187 של "מראות המשטרה" (סיפור מעניין בפני עצמו - מאז שגיליתי את דבר קיומו של המאמר הנ"ל והשתמשתי בו לצרכי הסברה מחקה המשטרה את הגיליון האמור מאתר המשטרה - משטרת ישראל מעלימה עובדות !!! למי שרוצה - יש בידי העתק המסמך המקורי).

במאמר זה כותב נצ"מ יחזקאלי בצורה מפורשת (ההדגשות שלי):

"... קבוצת אוכלוסייה זו היא הבעייתית ביותר, כיוון שמחד-גיסא, הנזק שהיא גורמת לתהליך הטיפול הוא כבד, ומאידך-גיסא, גורמים שונים במערכת אכיפת החוק כמעט שאינם מעלים את הנושא, בשל החשש מתגובתם של ארגוני נשים וארגוני עבודה סוציאלית. מדובר באוכלוסייה "טפילה", המנסה לעשות שימוש לצרכיה במנגנון אכיפת החוק, להשגת עמדת יתרון על הצד השני, במאבקי גירושין ובמאבקים על רכוש וגם על רקע מניעים רגשיים כמו נקמה.

כיום, רובן המכריע של התלונות במשטרה על אלימות במשפחה מביאות למעצר החשוד. זה קורה גם כאשר התשתית הראייתית חלשה, כאשר אין סימני פגיעה וכאשר החומר היחיד הנמצא הוא גרסאות סותרות של המעורבים (הסיכויים גבוהים במיוחד בשעות אחר-הצהרים, הערב והלילה, כאשר הקצינים התורנים בתחנות, בדרך-כלל, אינם מקצועיים, ויודעים, כי עדיף מבחינתם שישגו בביצוע מעצר שווא על-פני שחרור בעייתי, שיכול גם לפגוע בקורבן וגם בהם ובקריירה שלהם). מעצר שווא בתחנת המשטרה יכול להגיע להארכת מעצר בבית-המשפט ואף להגשת כתב אישום, למרות שאין בתיק מאומה, וסופו להסתיים בזיכוי החשוד. על-כן, רבים היום המקרים, שבהם מקבלות נשים, הנמצאות במאבקי גירושין "עצות חבריות", ולצערנו, מה שחמור מכך, אף הנחיות מעורכי-דינן להגיש תלונות שווא.

הנושא מוצנע על-ידי המשטרה, וכל ניסיון להעלותו מותקף על-ידי ארגוני נשים וארגוני העובדים הסוציאליים, ומבחינתם צדק. זאת, כיוון שאוכלוסיית הפונות אליהם היא אמיתית במאת האחוזים, ועל-כן נראות להם טענות כאלה כשוביניזם וכנקיטת עמדות, התומכות במתעללים.

קבוצה אחרת, המרבה להיתקל בתופעה, היא השופטים. שופטים, שרכשו להם שם של מי ש"חתימתם קלה", חווים בעת התורנות שלהם "הצפה" של פניות נשים למתן צווי הגנה, ואילו שופטים, הנתפסים כקפדנים וכמחמירים, יעבירו תורנות "שקטה", כמעט נטולת פניות כאלה. מפגש נוסף עם התופעה הוא כאשר המשטרה דורשת בבתי-משפט הארכת מעצר, במקרים שלא הצדיקו מעצר מלכתחילה (בנוסח הטענה המוכרת: "עדיף שבית-המשפט ישחרר") או כאשר מוגשים כתבי-אישום במקרים מובהקים, שבהם היה התיק צריך להיסגר.

גם קבוצה זו נמנעת, כפי הנראה מאותן סיבות, מלהעלות דברים אלה על הכתב.

בשל גודלה של קבוצה זו (היא יכולה להוות מעל ‎50% מהפניות לתחנת משטרה), חשוב לטפל בה. כן גם משום ששוטרים, הפועלים בשטח בלחץ האירועים, נוטים לגבש לעצמם תכניות עבודה - אם שלושת האירועים האחרונים שבהם נתקל השוטר היו אירועי שווא, ייטה השוטר לראות ככזה גם את המקרה הבא ולהיפך."

• "הבעייתיות של הרחקה מהבית במקרים של חשד לאלימות נגד בני זוג במשפחה: פרספקטיבה של לקיחת סיכונים" מאמר של פרופ' מיכאל בר-אלי, עוה"ד מאיר בר-מוחא ופרופ' דוד פרנקל שפורסם בגיליון 8 של הירחון "משטרה וחברה".

• "מגמות בחקיקה בתחום האלימות בין בני זוג" מאמרו של כב' השופט נתן זלוצ'ובר שפורסם בגיליון 8 של הירחון "משטרה וחברה".

יש בידי לפחות עוד 2 מאמרים אובייקטיביים כאלו, עוד כ-10 נוספים שנכתבו מטעם ועוד עשרות כתבות עיתונות (מודפסת, אינטרנטית, טלוויזיה ורדיו) על תוצאותיו הרות-הגורל של עיוות זה.

מעניין במיוחד יהיה עיון בנתוני המטה הארצי, חטיבת חקירות, מדור נפגעי עבירות אשר נמסרו ע"י סנ"צ (לשעבר) נורית זיו לוועדת-המשנה "לבדיקת טענות על מדיניות של החמרה כלפי גברים בדבר תלונות כזב של נשים" בכנסת בראשות ח"כ חיים אמסלם בישיבה מיום 18.12.07.

כאזרח נאמן של מדינת ישראל ומתוך אמונה בדין וצדק שלה, פניתי למשרד המשפטים בכתב והעליתי את הנושא בתקווה שיתוקן. התפתלויותיהם ותרגילי ההתחמקות שלהם היו מעניקים מדלית פלטינה לצלופח מכוסה גריז באולימפיאדת האומללות של מדינת ישראל. לא נותר לי עתה אלא לפנות לבג"ץ בתקווה קלושה שחשיפה פומבית של פצע מכוער זה יטריד "קצת" את מנוחתם במגדל השנהב.

מאז פרסמתי פוסט זה לראשונה (בסוף שנת 2010), הוציאה הפרקליטות שתי גרסאות חדשות של ההנחיה, כל אחת רק יותר גרועה מקודמותיה.

רבים מזכירים את הנחיה 2.5 בהופעות ציבוריות ובפרסומים שונים כגורם המרכזי לבעיית תלונות-השווא וכל התופעות הנפשעות-פליליות הכרוכות בכך (בעיקר בהליכי גירושין) אך רובם טועים ומשייכים את ההנחיה לבעיית אפליה מגדרית (המובנית בפרקליטות כחלק מצוואתה הרוחנית של עדנה ארבל וחבר מרעיה) אך הבעיה האמיתית, למי שיקרא את ההנחיה וירים גבה בתמיהה "היכן ראית בה אפליה, כולה נופת צופים של שוויון מגדרי", היא בכך שההנחיה נותנת בצורה בוטה מקום מוחלט לשיקול הדעת של הפרקליט המטפל בתיק אם להעמיד את המתלוננת-הפושעת לדין פלילי כאמור בחוק או למצוא תירוץ קלוש לפטור אותה מאימת הדין.

ואם נביא בחשבון שרוב "הפרקליטים" בפרקליטות הן בפועל פרקליטות (ממין נקבה ומחוברות היטב לארגוני הנשים) ואפילו הגברים שנותרו ביניהם כולם כמעט חניכי האסכולה של עדנה ארבל, וזאת מבלי להזכיר את העובדה הבסיסית שבחינה אובייקטיבית מדוקדקת של תוכן ההנחיה "תגלה" שרובה ככולה עוסקת בהכנת התירוצים לאותן פרקליטות וסיבות לא להעמיד לדין פלילי את העברייניות.

וכך, מתוך כ-20 אלף תלונות המוגשות בתחום האלמ"ב (וגם עבירות המין) בשנה, בין 50 ל-95% הן תלונות שווא המטות בצורה בוטה את הכף בבתי המשפט למשפחה והפליליים לטובת נשים ומקבעות את הרס התא המשפחתי היהודי בארץ ישראל על בסיס שנאה מגדרית טהורה, ורק 3-5% מתוכן מגיע לידי העמדה לדין (ורק כ-1% – להרשעה שנושאת לרוב עונשים מגוחכים, אך זה נושא לפוסט נפרד). לא סתם עיניה של אלת הצדק מכוסות בסמרטוט !!!