חלק ב

מפגש שלישי | 14.12.17| חלק 1

הצווי הקטגורי

ב"תורת המידות" שלו, אימץ עמנואל קאנט ((1724 - 1804) את תפיסת החירות של רוסו . החירות היא חירותו של האדם לחוקק את חוקיו שלו. אצל קאנט, החירות הזו היא אישית ולא חברתית. כל אדם, בהיותו חפץ חירות, שומה עליו שיהיו לו חוקים, מתוקף ציויי פנימי, שנוצרים על התבנית הזו:

הציווי הקטגורי | עמנואל קאנט (1724 - 1804)

"עֲשֵׂה מַעֲשֶׂיךָ רַק עַל פִּי אוֹתוֹ הַכְּלָל הַמַּעֲשִׂי אֲשֶׁר, בְּקַבֶּלְךָ אוֹתוֹ, תּוּכַל לִרְצוֹת גַּם כֵּן כִּי יִהְיֶה לְחֹק כְּלָלִי."

^עמנואל קאנט, הנחות יסוד למטאפיזיקה של המידות

לדוגמה: על ספינה טרופה בלב ים נמצאים 10 ניצולים מזי רעב, ויבשה באופק, אין. האפשרות העומדת בפניהם היא או שכולם ימותו , או שיעשו הגרלה שבה יבחר אדם אחד שישמש למאכל כולם. עתה, כולם עורכים הצבעה כדי להחליט אם נכון לעשות הגרלה

מה היו השיקולים שלכם

1. נגד: שום דבר אינו מצדיק קניבליזם או הרג, גם אם משמעות הדבר היא, שכולם ימותו, כולל האחד שהיה נבחר [ פה נמצא נוסח נוסף לציווי הקטגורי: "עשה פעולתך כך שהאנושיות הן שבך, הן שבכל אדם אחר, תשמש לך לעולם גם כתכלית לעולם לא כאמצעי בלבד")^עמנואל קאנט, הנחות יסוד למטאפיזיקה של המידות

2. בעד: עדיף יותר, שרק אחד ימות ושאר ה-9 ישארו בחיים, מאשר שכולם ימותו.

במקרה הזה, אתם לא יודעים אם הגורל יפול עליכם, וכך שכשאתם מצביעים בעד, אתם בוחרים חוק, שהוא נכון בעיניכם בלי קשר לאינטרס הצר שלכם. הוא ראוי להיות חוק כללי, באופן שאינו תלוי בתוצאות ההגרלה

על פי העקרון, שחירות היא יכולתו של האדם לחוקק על פי התבונה, חוקים אמיתיים ללא תלות בתוצאות, מבוסס הציווי הקטגורי

נוסח נוסף לציווי הקטגורי

"עשה מעשיך כאילו יהיה הכלל המעשי של פעולתך, על ידי רצונך, לחוק טבע כללי".

^עמנואל קאנט, הנחות יסוד למטאפיזיקה של המידות

במילים אחרות: לאחר שקבעת לעצמך חוקים, התייחס אליהם כאילו היו חוקי טבע ממש. אם החלטת שאסור לשקר, חשוב על כך כאילו השקר כלל אינו אופציה קיימת. הוא קיר לבנים, שאי אפשר לעבור אותו (להבדיל מחבר של הבחורה שאתה חומד, שהוא, אינו קיר)

הנוסח הזה, להבנתי, הוא נוסח שמעניק כלי פסיכולוגי שמסייע לאדם לדבוק בכלליו שלו, למול הפיתוים האפשריים

ב"החטא ועונשו" של דוסטוייבסקי (1866), הגיבור ,רסקולניקוב, מתייסר ימים ולילות בשאלה מוסרית: האם לא יהיה מוסרי יותר לרצוח קשישה מרושעת אחת, כדי להציל את עצמו,סטודנט עני על סף מוות מרעב, את אחותו הטובה מפני נישואים לזקן עשיר ומתועב ואת חברתו – מזנות

(כמו בדילמת הספינה- האם לא נכון יותר להרוג אחד , כדי להציל אחרים?). דוסטוייבסקי מציג את הדילמה הזו כדי לומר, שלא רק שרצח הזקנה הוא פשע (עבירה על חוקי אדם) אלא הוא גם חטא- עבירה על חוקי אלוהים, חטא שיוביל לפרימת כל סדרי עולם .דוסטוייבסקי, (אמנם לא בעקבות קאנט אלא כאדם דתי) מציג על פני עמודיםרבים את ייסורי הלבטים של רסקולניקוב –שכאדם מוסרי מתבלט מאד בשאלה המוסר. האם בחירה שלא לרצוח א הזקנה – יהיה אקט פחדני ולא מוסרי, בהתחשב במטרות הראויות

במילים "חוק טבע כללי" מבקש קאנט להקל על הקושי והפיתוי שבלבטים. מרגע שחוקק חוק, חל איסור להפר אותו . וזהו. לו רסקולניקוב היה מאמץ את הרעיון, כאילו שרצח קשישות אינו כלל מן האפשר, הוא לא היה כלל נגרר לעצם הדיון. קאנט הבין כבר אז את מה שפרויד נסח בערך 30 שנה אחרי הציווי הקטגורי: לתבונה יש נטייה להירתם לרשות הרצון. פרויד כינה זאת "ראציונליזציה". אנחנו יכולים לקרוא לזה - תירוצים. קאנט ארגן היררכיה ברורה: הרצון צריך להיות עבד של התבונה. ולא להפך. וכאשר התבונה נקייה מאינטרס, היא תבונה צרופה, שתחוקק ציווים אישיים מתוך הרצון הראוי האחד: הרצון הטוב

ועכשיו בטח תאמרו לי, הכל טוב ויפה, גב"ח. אז סקרת לנו כאן בשטחיות כמה תחנות בפילוסופיה של המוסר. אבל איפה פה הטפשות ומיהם הטפשים? ובכן, במידה מסויימת: אנחנו.

רוסו והובס נבדלים ביניהם בשאלות

1. מצב טבעי: על פי הובס – חיה טריטוריאלית אלימה. על פי רוסו: פרא אצלי

2. זכויות טבעיות: על פי הובס – ניכוס וגזל אלים (אלא אם חוק "חוקי" אוסר זאת), על פי רוסו:חירות

3. מהות האדם: באופן פופוליסטי נהוג לטעון שבעוד שהובס סבר ש"יצר האדם רע מנעוריו" ואילו רוסו סבר את ההפך. למעשה, ההבדלים לא היו באמת כל כך גדולים: הובס סבר, שללא התארגנות חברתית – האדם היה שקוע כולו במלחמת כל בכל (אדם לאדם- זאב). רוסו האמין שהאדם, במצבו הטבעי – אדיש לזולתו. אין לו צורך לשעבד אדם אחר, אך גם אינו רגיש במיוחד לסבלו של הזולת. (כאן, רוסו מקדים את ניטשה). בניגוד להובס, לטענת רוסו, האדם מטיבו אינו טריטוריאלי ,רכושני ותחרותי – אלא שהבורגנות הפכה אותו לכזה.

אמנה חברתית: הובס ניסה לנסח אמנה חברתית - שאינה תלויה בהשערת טוב ליבו של האדם. רוסו, לעומת זאת, ייצא מתוך הנחה – שאם כי התארגנות חברתית היא הכרחית לקיומו של האדם (אחרת הוא נסוג למצב של ג'ונגל הובסיאני) – ישנן צורות התארגנות שמוציאות את הרע מהאדם

מטרת האמנה על פי הובס: משטר מתפקד, שפותר את בעיית האלימות האנושת.

מטרת האמנה על פי רוסו: חירות האדם

חירות

חירות, על פי רוסו, היא החירות של האדם לחוקק את חוקיו שלו. מבחינת רוסו, האמנה החברתית היא הביטוי הממשי של חוקי רצון הכלל ושעל כן – היא החירות. מי שלא רוצה לקחת חלק באמנה, מעיד על עצמו כמי שלא חפץ לחיות על פי חוקיו שלו. זה- נתפס בעיני רוסו כאבסורד נטול היגיון, משום שלתפיסתו , תכליתו של האדם היא החירות. במצב "נורמלי", לא היה אדם שפוי שלא היה בוחר כמובן מאליו להיות חופשי. אלא, שחברה קלולקת (הבורגנות הצרפתית בפרט ובכלל – עצם הפיכת הפרא האציל לבעל קניין) הרסה את האינטואיציות של הפרט , השכיחה ממנו את ייעודו – היות בן חורין ועתה יש לפעול באופן אקטיבי על מנת להשיבו למסלולו הטבעי. על ידי חינוך, על ידי שיכנוע, ואם כל זה לא עוזר- יש להכריח את האדם להיות חופשי

המתודה

· מתחילים בשאלה היפותית (על מצב שמעולם לא התקיים): מהו האדם במצבו הטבעי, לפני היות חברה

· מגדירים את מהות האדם

· מהם הזכויות הטבעיות של האדם – בטרם היות החברה

· בהתאם למסקנות, מנסחים אמנה חברתית – שתעצב את היחסים הנאותים שבין הפרט, לחברה, לשליט ולמדינה