היום ב"פילוסופיה של הטפשות": נתן-תזה ואנטי נתן תזה" במפגש הקודם דיברנו על מושגים ועצרנו ב"פוזטיביזם" -השייך לזרם הנאורות ולפיל' המדע, (הגם שאת השם טבע אוגיסט קונט הסוציולוג)
במפגש הקודם הנגדנו בין 'פוזטיביזם' ל'דטרמיניזם' והפעם נציב אותו מול ה"דזיין" ההידגרי ותפיסות אקזיסטניאליסטיות
מאחר שאנחנו מחוייבים לא רק לפילוסופיה, אלא גם לטפשות, נלווה את המסע במושגים עתירי 'איזמים' - באחד המאבקים הטפשיים ביותר בהסטוריה של השירה בכלל, ושל השירה הארץ ישראלית בפרט: המאבק לחיים ולמוות בין שני הנתנים: זך ואלתרמן.
עד סוף שנות החמישים, נתן אלתרמן היה המלך הבלתי מעורער של השירה הישראלית העכשווית לזמנו. ב1960 יצא נתן זך עם מאמר ביקורת קטלני, שלא הותיר ולו נקודת זכות אחת לשירת אלתרמן בפגישה של השניים בכסית, ישב המלך חפוי ראש והאזין לביקורת של זך הצעיר הנלהב. לאחר שאלתרמן דידה משם החוצה, מתנדנד כמתאבק מובס, צעק לעברו מישהו: אל תשים לב אליו (אל זך) - הוא אידיוט" ואלתרמן מלמל "הלוואי היה אידיוט"...
כתוצאה מהשבר, אלתרמן זנח את השירה מכאן ועד למותו -------------------------- במפגש היום, נגלה על מה באמת נסב הפולמוס, שהיה חד צדדי בעיקרו: זך תקף ואלתרמן נכנע - ומה היה יכול אלתרמן לענות לו כדי להדוף את כל הביקורת כולה