כהתחלה: חוקים אינם מונעים אלימות. הם רק מעבירים את האלימות למנגנוני המדינה – כמונופול על אלימות.
אנחנו צריכים להיות מאד זהירים בהעברת כוח למדינה. זהו כוח שבהכרח רומס את הפרט ועלול להיות בבחינת פתרון גרוע בהרבה מהבעיה.
2. אין דבר כזה "אלימות כלכלית": כל הדוגמאות לתופעת האלימות הכלכלית במשפחה נכללות תחת :
א. מניעת רווחה שנגרמת ע"י בן משפחה רודן שמשליט טרור ואימה על בני המשפחה תוך הפעלת אלימות פיסית ממש או איום באלימות פיסית, וכופה עליהם בין היתר גם תלות כלכלית, ואז הפתרון הוא:
1. חוקים קיימים כנגד איומים ואלימות ממשית
2. גרושין
ב. מערכת יחסים משפחתית שבה בן הזוג הרודני סובל מהפרעות נפשיות כגון חרדה מפני דלות, קמצנות כרונית, פוסט-טראומה, מחלות נפש – שגורמות לו להתנהג ברודנות ובמניעת רווחה כלפי המשפחה. ואז הפתרונות:
1. טיפול נפשי –
2. גירושין
ג. מערכת יחסים שבה יש בן זוג כנוע ונשלט – ושני - רודני ודומיננטי. פתרון:
1. אולי זה מה שנחוץ לשני הצדדים ולכן התחתנו, גם אם שניהם סובלים – זו עדיין הבחירה המועדפת עליהם
2. טיפול וגישור
3. גירושין
ד. פרשנות סובייקטיבית על פי נרטיב של צד אחד, לא בהכרח הצודק/ת (למשל - שאשה, שבעלה הוא המפרנס היחיד – מפרשת מחדש את סיפור חייה כסיפור קורבני - בלי לקחת בחשבון שבמערכת היחסים המורכבת הזו ישנו גם צד של הבעל שכל עול הפרנסה והאחריות מוטלים על כתפיו). ביחסים בין זוג - אלוהים נמצא בפרטים הקטנים יש אינסוף כאלו וגם שופט אינו אלוהים.
לסיכום:
"אלימות כלכלית" היא:
או תופעת לוואי של אלימות ממשית,
או נובעת מהפרעות נפשיות – הדורשות חמלה, רגישות וטיפול נפשי- כשמתקפה אלימה מצד המדינה שרק תחריף את הסימפטומים.
או יחסים שנראים למתבונן מבחוץ כלא ראויים אבל מאחר שבני הזוג לא מתגרשים – יש לכבד את הבחירה שלהם – שמונעת ממניעים שלא אמורים להיות לנו – או להם.
חלילה לנו מלהפעיל אלימות ממסדית לתוך הקלחת הסבוכה מאין כמוה של יחסי משפחה.
בהיבט התחוקתי
3. חוק בעל קריטריונים סובייקטיביים אינו חוק. חוק הוא כללי, אובייקטיבי ומוגדר בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים (קיימים "חוקים" כאלו כדוגמת "חוק נגד הטרדה מינית" - גם הם לא חוקים, בשום מובן חוקי שניתן להבין אותו)
4. חוק, שלא ניתן לדעת איך לא לעבור עליו מאחר שהוא אמורפי – הוא בבסיס שלטון דיקטטורי טוטליטרי: האדם אשם עד שיתברר עניינו בבית המשפט.
5. כולנו אשמים כי כולנו אלימים כלכלית בכל רגע: מאחר שהקיום לא קל, ישנם קשיי פרנסה, אילוצים וקשיים – אין אדם בעולם ש"חי את החיים שהיה ראוי להם".
זוגות מקיימים תמיד מו"מ על תקציב משפחתי, קריירה , הוצאות וכו. כך שכל גבר וכל אישה אשמים הדדית באלימות כלכלית בכל רגע נתון, נתון לפרשנות סובייקטיבית של כל אחד מהצדדים –וגם של השופט. חוק ללא קריטריונים יביא לכך כוח המדינה יתערב, שרירותית – ויעניש קורבן מקרי. או גרוע מכך: את המרושע מהשניים פונה להפעיל את כוחה של המדינה.
6. סיפורים קשים ונוגעים ללב – או מכעיסים - אינם קריטריון לחוק - והחוק הזה לא יכול לתת להם מענה אלא רק להחמיר את מצב הקורבן.
7. החוק נסמך לכאורה על אמנת איסטנבול שעוסקת באלימות ממשית , ו"אלימות כלכלית" מוזכרת במילה אחת – פרי ניסוח רשלני – תוך מניית סוגי אלימות אמתיים. החוק הזה הוא המצאה ישראלית ללא כל תקדים בעולם.
8. חוק שהופך כל בעל/ת משפחה לאשמים בפני החוק – אינו תחוקתי, נוגד את חוק יסוד כבוד אדם וחירותו ומבטל את זכויות האדם של כל אחד במדינה – והופך את כולנו לנתינים של בית המשפט
ההיבט המעשי
1. כנגד הטיעון שחוק עוזר לקורבנות "אלימות" כלכלית: במקרים שבאמת החוק מבקש לטפל שבהם האישה חסרת נגישות לאמצעים – היא תהיה קורבן של העו"ד היקר של הבעל.
2. כנגד הטיעון לסעד לחסרות אונים: אם אשה היא כ"כ מוחלשת עד אינה יכולה לפתוח בתהליכי גירושין או אפילו להתלונן במשטרה על אלימות פיסית, או שאינה יודעת שהיא קורבן - מה הסיכוי שתדע, ושימצאו לה הכוחות -להתלונן על התנהלות - שאין לה קריטריונים בחוק והיא לא יכולה לנחש את השופט יחליט שיש לה קייס?
3. "אלימות" במובן הכלכלי –אין לה מובן בשפה– אבל יהיה לה מובן – מרגע שיהיה חוק כזה – ואנשים יתחילו לפרש את סיפור חייהם כסיפור של קורבנות אלימות; החוק יוצר את ה"אלימות הכלכלית" יש מאין!
4. החוק עצמו יוצר את הבעיה: המילה "אלימות" הנקשרת לאי הסכמות (הדדיות ברוב המוחלט של המקרים) על נושא התקציב – היא הבניה חברתית שמתנה נשים לחוש מאויימות מ"אלימות" – מאחר ש"תחושת איום" היא אחד הקריטריונים שמגדירים את התופעה - החוק הזה מייצר – טאוטולוגית - את נחיצותו...
5. החוק מפלה גברים: המילה "אלימות" בהקשר כלכלי במשפחה היא שם קוד להתנהלות גברית – לאחר שכבר שנים רבות מנסים לעצב בתודעה את התפיסה הכוזבת – כאילו גברים הם אלימים מטיבם, ונשים אינן יכולת לעולם לעולל רע... החוק הזה הוא עוד נדבך בתעמולה של הפמיניזם הרדיקלי.
6. החוק משכפל את הבעיה: המקרים שהחוק מתאר ע"י מקרי קיצון לא יישארו בודדים וקיצוניים – המושג הקלוקל "אלימות כלכלית" יגרום לנשים בכלל לפרש כך את חייהן, דבר שיכניס את כל סכסוכי הגירושים לתוך מערכת הנישואים – ויפגע בכל אחד מהפרטים במשפחה – ובמיוחד בילדים.
7. חיסול מוסד הנישואין: החוק הזה מסכסך בין כל שני בני זוג ויהרוס, כמובן את מוסד המשפחה – בהתאם לתפיסתו של הפמיניזם הרדיקלי – על פיהן מוסד המשפחה הוא תמיד דכאני, ושתפקידה של המדינה היא לגדל את הילדים של כולנו.
8. כל זוגיות היא דכאנית: כל שותפות היא פגיעה בכל סוגי העצמאות של בני הזוג. בכל זוגיות מקיים משא ומתן לעיתים פוגעני עד מאד – המציאות לא מושלמת , החיים קשים, הגיהנום הוא הזולת ועם זאת - רובנו מעדיפים זוגיות על פני בדידות ודלות.
בני אדם פגועים נפשית ופוגעים. - אף אחד לא "חי את החיים שהיה ראוי לחיותם" ואף אחד לא אמור להיות אחראי על כך שבן זוגו יזכה לחיים אידאליים ומושלמים.
9. פתח לשחיתות: חוק שרירותי הוא פירצה הקוראת לגנב – בכל הנוגע לשחיתות משפטית - כגון שוחד, נקמנות ואולי אף רדיפה ממניעים פוליטיים ויריבויות עסקיות. בדיוק מה שעולל החוק כנגד הטרדות מיניות.
במובן זכויות האדם
1. חוק ללא קריטריונים מוגדרים – הנוגע להתנהלות יום-יומית של כל אחד – בתוך מערכת זוגית הבנויה על אינספור בלמים ואיזונים - הופך את כולנו לאשמים עד שהוכחה חפות בבית המשפט . הוא חוק פשיסטי במובהק!
2. חוק כזה מבטל את זכותם של אזרחי המדינה לחירותם להתנהל כבני זוג כבוגרים - וקובע – שאת ניהול המו"מ על התקציב המשפחתי – יכריע שופט. דבר ההופך את כולנו לבעלי מעמד של קטינים ונתינים של בית המשפט!
במובן הפוליטי
1. זהו עוד "מכרז תפור" המכוון לפגוע בגברים- להפליל אותם ולמצוא בהם עוד ועוד אספקטים של דיכוי מתוך תפיסה פמיניסטית רדיקלית הרואה בגברים את המעמד המדכא ובנשים – מעמד מדוכא.
2. זהו חוק שמעניק כוח מוחלט לבית המשפט – על פני כל פרט במדינה – גם על לא עוול בכפו - זה יתברר רק בבית משפט כראות עיני השופט - שאין לו כלים להבין את המערכת הסבוכה של בני הזוג
3. זהו חוק שנועד במזיד לחסל את מוסד המשפחה ע"י חירחור וליבוי סכסוכים בלתי פוסקים, פניות אינסופיות לבית המשפט, התרוששות על ידי התגוששות מתמדת. וקשה שלא להניח – שכול זה – נרקח מתוך כוונת מכוון.
ההוכחה לכוונת זדון:
מרגע שהחוק טורפד – ארגוני הנשים יצאו כנגד חברי הכנסת הליברליים והדמוקרטיים שהצילו את אזרחי המדינה מטולטליטריות פשיסטית - והאשימו אותם ב"תמיכה באלימות כנגד נשים" – וקשרו זאת מיד לרצח נשים. כך חשפו את המניעים הפוליטיים שלהן: לא דאגה לנשים – אלא שנאה פתולוגית לגברים תוך ניצול מצוקות קשות וממשיות.
עכשיו נשאל – האם נראה הגיוני או סביר – שמדינת ישראל תקבע – שכל אזרח וכל אזרחית אשמים בפני החוק – עד שיתברר עניינם בפני בית במשפט? האם שופט יגדיר את טווח הנורמטיביות בתוך משא ומתן בין בני זוג בשם אידאולוגיה רדיקלית – ע"י מושג שכל כולו המצאה שאין לה אח ורע באף ספר חוקים בעולם?
מאמר מעולה, ממצה וכוללני. תודה דלית.
רק, לדעתי, לא שמת דגש מספיק על הנקודה שהיא עיקרית בעיני - הצעת החוק הזו היא מבית היוצר של הפמיניסטיות הרדיקאליות, ארגוני הנשים והשדולה למען האישה וכל מטרתו היא לייצר כלי "משפטי" נוסף לפגיעה בגברים, בעיקר בשלב גירושין, כחלק מהמגמה הכללית שלהן להריסת התא המשפחתי היהודי בארץ ישראל.