- מתעכב היום להגיע הביתה, ישיבה דחופה. - שוב?!!! סורי! הודעתי לך לפני שבוע שיש לי פגישה. לא יכולה לדחות אותה. בקש מאמא שלך שתבוא להיות עם הילדים. - אמא שלי לא יוצאת בקורונה! ואם לא אהיה בישיבה הזו – יקחו ממני את התיק שאת יודעת טוב מאד שאני קורע את עצמי עליו כבר חצי שנה ויתנו אותו לממזר הזה, יוסי , שרק מחכה לרגע כזה! - עם כל הכבוד ליוסי שלך ולתיקים שלך – זו כבר פעם שלישית החודש שאני מבטלת בגללך פגישות – זה לא מקצועי והלקוחות שלי מתחילים להתקומם! - מותק – עם כל הכבוד – אם את תאבדי לקוחות, הלך על הקורס ברידג' שלך. אם אני אאבד את העבודה כולנו נרעב. מה יותר חשוב? ---------------- - אמא – לכל הילדים יש אייפון 12 ורק לי יש נוקיה! זה לא פייר - מותק, אבא פוטר מהעבודה ואין לנו כסף. גם אני ויתרתי על חוג הברידג' - אתם הורים רעים! אני אברח מהבית! -------------------------- מוכר לכם? בכל רגע בכל יום בכל בית נשמעים ויכוחים כאלו. כי, מה לעשות, בעולם לא מושלם ואף אחד לעולם לא מקבל כל מה שהוא רוצה. אפילו לא כל מה שמגיע לו, או הכרחי לו. לא כולם מצליחים לקבל אפילו את מה שקיומי להם. מאז שאלוהים עזב אותנו – אין לנו יישות כל יכולה – שדואגת לכך שאם אתה צדיק –תזכה לקבל כל מה שמגיע לך.
אלא, שהנאו-משיחיים בפרוגרסיה חושבים שהחברה, או המדינה, תפקידן לא רק להחליף את אלוהים אלא גם לשפר את ביצועיו בכל הנוגע ל"צדיק ורע לו" . התוצאה הצפויה היא כמובן שהחוק ישיג את ההפך המוחלט – רשע – ונפלא לו.
ביטוי אחד מני רבים לכך הוא חוק "אלימות כלכלית" שעומד לדיון ביום שלישי.
תחת תירוץ מדוגמאות של מצבי קיצון בין בני זוג שממילא כבר מטופלים תחת חוקים קיימים – מבקש המחוקק להפוך כל אינטראקציה זוגית נורמטיבית - לפוטנציאל לסוגיה משפטית, לעניין ציבורי ולנתון לסנקציות מטעם מנגנוני המדינה הדכאניים.
ראו את הדוגמאות שהבאתי למעלה. כל שיחה כזו היא עילה בפוטנציה לתלונה על "אלימות כלכלית" מכל אחד מהצדדים; כל ילד לא קיבל את מה שלדעתו מגיע לו יכול להתלונן על ההורה ה"אלים כלכלית" שלו. ההורה יכול להתלונן לבית המשפט על כך שהילד מטיל עליו "אימה" כחלק מאלימות כלכלית.
במציאות האנושית הלא מושלמת שלנו, כל זוג מוצא עצמו פוגע בכושר ההשתכרות של בן זוגו, בזכותו לצאת לעבודה, לקדם קריירה וכו. כי, מה לעשות – קיום משפחה מחייב פשרות וביעת סדרי עדיפויות. אלו הדילמות שעומדות בפני כל אדם, גם אם הוא הורה יחידני.
בזוגיות – מתקיים משא ומתן תמידי בין הורים על סדרי עדיפויות. רק בעולם אוטופי מושלם אין צורך בסדר עדיפות כי אין בו דילמות, אילוצים, ויתורים ופשרות. זה לא עולם שהיה אי פעם חלק מחוויה אנושית. או יכול להיות בכל מצב ענינים אפשרי. להיות אנושי משמע להיות נתון לאילוצים, לדילמות ולויתורים. ולו משום כך - שגם אם הכול מוסדר ונוח בעולמו של מישהו - הוא יתור אחר אתגר שיפר את השלמות. שלמות, במובן האנושי - היא סטגנציה ומוות.
אלא, שההנחות המובלעות תחת הצעת חוק "אלימות כלכלית" (ואני משתדלת מאד לא להסיק שנבע ממניעים של רוע מכוון) הן שהמציאות האנושית מושלמת בתכלית, שכל אחד ואחת היו יכולים לקבל כל מה שמגיע להם לדעתם הסובייקטיבית - אלא אם בא מישהו רע והרס להם במתכוון.
אם חלילה יעבור החוק הזה, בין שאר הרעות החולות שלו שכל אחת מהן היא עילה מספקת לפסילתו, הוא גם מעודד את כל הפרטים לתפוס את העולם על פי תבנית פרשנית של קיפוח מתמיד ולראות בכל ויכוח ממון רגיל בתכלית כאילו מעורב צד מנוול וצד מנוצל. שהרי, אף בית המשפט מכיר ב"אלימות כלכלית"....!
וזה הרגע לדון במושג עצמו. "אלימות", זה מושג שיש לו פשר, משמע , מצביע על תופעה- רק אם הוא מתייחס לאלימות פיסית ממש. אלמות סימבולית אינה אלימות אלא היא רק סימבוליות - לעוולה באשר היא . ולעוולות יש כבר מענה בחוקים קיימים.
מי שמציע את המונח "אלימות" לסוגיות של סכסוכים כלכליים בני בני זוג, לא עשה זאת בתום לב. זהו ניסיון לגנוב דעת ע"י הדבקת הקונוטציות השליליות ממושג ה"אלימות" הנתפס כפיסי- אל מושג משפטי חסר כל תופעה משפטית חדשה להצביע עליו. במטרה להנחיל חוק שרירותי לגמרי. אגב כך, הוא מייצר זילות מוחלטת במושג האלימות הממשית. הנה דוגמה פשוטה: הוא - דפק לה מכות רצח. היא - הפעילה עליו אימה של אלימות כלכלית. תחת ריקון מתוכן של המושג, שני הצדדים "אלימים". עתה יכריע השופט מי אשם על פי ראות עיניו ללא כל מגבלה חוקית אחרת.
ההגדרה ל"אלימות כלכלית" כל כך מעורפלת – כך שכל תופעה יכולה להיות מוכללת תחת ההגדרה השרירותית הזו – וכל אחת מהדוגמאות מחיי היומיום שהבאתי למעלה יכולים בהחלט ליפול תחתיה,
תחת "אלימות כלכלית" מבקשת המדינה לשלוח את ידיה הארוכות גם אל היחסים הפרטיים והאינטימיים בכל משפחה, להפוך כל התנהלות רגילה לחשודה כעוון או קיפוח,
זו פתולוגיזציה משפטית של חיי המשפחה. החוק הזה מכניס שוטר עו"ד ושופט, לכל מיטה זוגית. גרוע מכך: מאחר שההגדרות שרירותיות ומעורפלות - לעולם לא תדעו מתי אתם גורמים עוון המהלך ויכוח. זה יתברר רק במשפט. כך, כל אדם הוא אשם עד שתוכח חפותו באינסוף תיקים בבית המשפט. זה כלל מוכר - במשטרים האפלים ביותר. וגרוע מכך - הוא חל על הסיטואציות הכי שכיחות בחיי כל פרט. זה נשמע כמו גן עדן מוחלט לעורכי דין. ואולי זו הכוונה הנסתר מאחוריו - שני עורכי דין על כל משפחה במדינה!
החוק הפגום הזה קורץ בין היתר, למשאלה של כל פרט בזוגיות: "הלוואי שהיה כאן עכשיו בורר אובייקטיבי שיוכיח אחת ולתמיד – שהצדק איתי". זו בדיוק המשאלה הילדותית שהחוק הזה מנסה להבטיח, כשבפועל מה שיקרה הוא – מיליוני תיקים שיערמו על בתי המשפט – בסכסוכים שעד כה המדינה הניחה שבני אדם אמורים לדעת לנהל עליהם משא ומתן בוגר.
ופה מגיעה גם הבעיה הפילוסופית של הזרמים שהולידו את התועבה הזו:
יחד עם ההנחה כאילו חברה אמורה או יכולה לטפל בכל תופעת אי צדק סובייקטיבי – שהרי "הטלת אימה" היא תחושה בלבד, נובעת גם הנחת אי אמון בסיסית בחוסנו של הפרט, ברציונליות שלו, בכושרו ובזכותו לנהל את חייו שלו, על פי בחירותיו – סבירות או לא – בעיני בית המשפט.
הפרט הופך להיות נתין חסר זכויות תחת אפוטרופוס של מוסד "המבוגר האחראי" – אותו שופט יכריע בכל ויכוח דומסטי מי המנוול ומי המנוצל. ומגוחך להניח שבביתו של אותו שופט לא מתקיימים ויכוחים בדיוק כגון אלו.
חוקים כגון "אלימות כלכלית" טומנים בחובם את ההנחה שהפרט אינו כשיר לנהל את חייו . הם חושפים מוטיבצית-יתר מוגזמת ומסוכנת - למשטר כל התנהלות של הפרט ע"י המנגנונים הדכאניים של המדינה – בשיפוטם של יצורים על-אנושיים, רואים לב וכליות, כל-יכולים וכל טובים.
זה בשום אופן לא יפתור את הבעיות הממשיות שהחוק הרע הזה מנסה לתת להם מענה: פסיכופתים במערכת זוגית לא ייפגעו - אדרבא-להם יש עכשיו כלי נוסף להתעלל בקורבנם - הכלי המשפטי. אין להם עכבות ולא אכפת להם להמציא עלילות שווא ולשכנע שופט עייף ושחוק מאינסוף דרישות להכרעה בסכסוכים שאין להם סוף - כפי שיודע כל זוג נשוי. זה חוק שמבטיח מצב תמידי של "רשע וטוב לו".
בפועל, שופטים שיסכימו לקחת חלק במישטור ההתנהלות הפנים משפחתית יהיו האנשים הגרועים עלי אדמות – אלו שלוקים בתאוות שררה שאובחנה כבר על ידי הפילוסופים הראשונים - הפרה-סוקרטים כמחלת נפש.
ואני מקוה מאד שאין פמיניסט אחת שפויה שתחשוב - שמדינה שממשטרת יחסים משפחתיים זה משהו שמועיל לנשים. לא, זה הופך נשים, וגם גברים - לנתינים חסרי זכויות החוסים תחת המדינה ושגורלם נתון תחת חוק שרירותי, פתוח לכל פרשנות, בידי הצד שיכול למממן עו"ד טוב יותר, או אפילו לשחד שופט - על חשבון רווחת הילדים שלהם. ומאחר שהטענה הפמיניסטית היא שמתקיימים פערי שכר - יהיה זה הבעל שינצח תמיד.
מי שלא מסכים להפוך להיות נתין של המדינה - שיזדרז לכתוב לחברי הועדה מהמפלגה שלו - שלא יעלו על דעתם לתמוך בזוועה. להלן:
אלי אבידר, קארין אלהרר, איתן גינזבורג, ניצן הורוביץ, מיכל וונש, עופר כסיף, אוסנת הילה מארק, מיכאל מלכיאלי, יואב סגלוביץ', אוסאמה סעדי, גדעון סער, תהלה פרידמן, עינב קאבלה, אריאל קלנר, שלמה קרעי, אילת שקד