אני קורא את הטקסט שכתב אהרון ברק בפעם הראשונה ונחרד פעמיים. ראשית, כמובן, מכך שמתגלה לעינינו עריץ מגלומן שנטל חירות לעצמו לחרבן על הראש של הכנסת (הוא אומר את זה במלים כה יפות, אבל זה מה שזה), לא מתבייש כלל להעמיד את עצמו כמין יודע כל שהוא הוא האיש שיודע טוב מאחרים - לא, לא טוב מאחרים, אלא היחיד שיודע - מה צריך לעשות, ולמעשה אומר שהחוק לא מחייב אותו והוא מעל החוק. הוא יקבע מה החוק אמור להיות, ולמעשה הוא ישכתב את לשון החוק וכוונתו בפסיקה שלו. הפסיקה שלו תהיה החוק. אבל אני נחרד פעם שניה כאשר אני מדמיין את כל אלפי אנשי המקצוע בתחום המשפט והפוליטיקה שקראו את הטקסט הזה במהלך השנים, וטקסטים אחרים של הדספוט המופרע הזה, (כי באמת אין דרך אחרת לתאר את מה שעולה מן הטקסט שלו), ואף אחד לא נחרד! אף אחד לא אמר: הצילו! יש לנו דיקטטור מופרע כאן, שמישהו חייב לעצור! זה פשוט מבהיל, כל זה.