עוד חוזר הניגון, שזנחת?

דודו אלהרר | גלי בת חורין

בעקבות ניתוח מרהיב של דודו אלהרר על משמעות המילה "ניגון" ב"עוד חוזר הניגון" של אלתרמן:

דודו טוען , ואני מסכימה לגמרי, ש"ניגון" הוא הזהות הלאומית,והיהודית שלא ניתן לברוח ממנה - וככל שבורחים יותר ככה היא רודפת אותך יותר.

(זה נכון לכל כך להרבה דברים. למשל -הניסיון למחוק כל זכר לזכות אתנית לבנה מחשש לשמינית גזענות - הפכה לפוליטיקת הזהיות של עיסוקה האובססיבי הוא - בחלוקה על פי צבע עור. כי כדי לא להיות גזען - חייבים כל הזמן לשמר את האחרות של זה - שאסור בתכלית האיסור להיות גזעני כלפיו...)

והנה התוספת שלי שיוצא מתוך "חגיגת קיץ" לאלתרמן

הָעָם יִרְבֶּה, יַגִּיעַ
אֶל עֵת שָׁלוֹם שֶׁאֵין בָּהּ פַּחַד,
וְאָז, לְבַל יִשְׁכַּח בֶּן מִי הוּא,
יָקוּם אַחֲרוֹן צָרָיו בַּשַׁעַר:
מִלַּיְלָה יַעֲמֹד אָבִיהוּ
לְהֵאָבֵק עִמּוֹ עַד שַׁחַר

ְּזֶה הַמָּקוֹם הַמְיֹעָד
יִהְיוּ נִפְתָלִים הַשְׁנַיִם
עַד הֱיוֹתָם לְגוּף אֶחָד,
חֶצְיוֹ עָפָר,
חֶצְיוֹ שָׁמַיִם.

אלתרמן התמודד מול תפיסות מטריאליסטיות של מרקסיסטים בתקופתו שסברו שכל היהדות, ההסטוריה, הדת, ההורים - הכל "מבנה-על" כלומר מתוסים ואתוסים שיש לרסק. 
האדם המודרני חי את ההווה, את העבודה, קרוב לאדמה, נטול משקעי עבר, ציוויים וטראומות גלות.האדם החדש. הצבר.

אלתרמן תפס - שהם טועים קטגורית כשהם מאמינים שיש משהו - שאינו מכיל בו את סיפור העבר, ההווה והעתיד.

"עוד חוזר הניגון"- כי כל רגע מכיל את הרגע עצמו, את כל ההסטוריה הפרטית , הלאומית והיהודית וגם - את השאיפות הפחדים , הרצונות - לעתיד.

כמו שהרגע שבו גבר מכיר אישה- אינו לעולם הרגע בלבד- אלא הוא כל המטען שהביא עמו מהסטוריה פרטית, וכל התקוות לעתיד של משפחה וילדים.

וגם את כל הזכרון הגנטי של כל המין האנושי - ואת הדחף המוצפן בו - להביא להמשיכותה של האנושות כולה, לנצח נצחים, ע"י התרבות.

המטריאליסטים כפרו בכל זה.

עמוס עוז הצעיר כתב, לאחר 67 בעיקבות השפעה אקזסטניאליסטית צרפתית ( אם רק היה מכיר את היידגר לא היה טועה כך!) ש"אף אבן קדושה לא שווה שערה מראשו של חייל אחד". אלתרמן ענה, ש" אם לא ישארו אבנים קדושות לא ישאר כלום".

וכלום, זה אכן מה שנשאר לנו.

מיתוס ההתנערות ממיתוסים

ההסבר של אלתרמן הוא פשוט מובן: האדם "חציו עפר, חציו שמים" - לא ניתן להתנתק מאתוס. אנחנו עשויים גם מחומר וגם מרוח. ורוח - לא ניתן לאכול אותה - אבל לא ניתן לאכול - בלעדיה.

אלתרמן הבין זאת ושקד על בניית אתוס לציונות. אתוס חדש אך המשורג היטב לתוך הניגון הישן. זה- שמטריאליסטים זנחו לשווא - ואכן - לא רק הזהות - אלא הרוח בכלל. 
הם - רצו לחיות רק את הקונקרטי ולהמלט מכל מופשט מטאפיזי. אלא - שאין דבר יותר מופשט, או פחות ממשי, מאשר אמונת השווא - שניתן לחיות רק את ההווה החילוני, הקונקרטי.

אין שום מצב ממשי עבור בן אנוש - שהוא רגע קונקרטי של הווה תלוש. וכך, מה שקרה לאומללים האלו - שהם נשבו בתוך אמונה כמו-דתית (ללא תבונת הדת שששמרה את כל הניסין שנצבר בדם ייזע ויסורים בתולדות האנושות, ארוז בתוך תבנית פרשנית אמונית) .נישבו בתוך אמונה באלוהות ההווה החומרי, ה"פרגמטי" , "אֶל עֵת שָׁלוֹם שֶׁאֵין בָּהּ פַּחַד,"

אך מאחר שזו מטאפיסיקה מיסטית לא פחות מאמונה דתית, אבל שהתוכן שלה הוא אנטי-מטאפיזי - הם הלכו והפכו יותר ויותר תלושים. (כתבתי על כך כאן) 


הקיום לכשעצמו לא ניתן כלל השגה (תמיד ישנם משקעים של זכרון- המוח לא תופס רגע, הוא תופס רגע בהווה רק בתוך סיפור מתמשך של האני. אין רגע אחד שבו כל העצמיות מרוכזת בהוות. אולי רק ברגע אורגזמה). 


מנגד - ואת הסיפור הגדול הם דחו - ומה שנותר הוא כלום: כלא בתוך הווה תמידי מתמשך, מופשט לחלוטין.

את הכיסופים ל"נורמליות" (שאין בכלל מושג ממשי כזה) שמעולם לא התממשה (כמובן, כי אין שום מצב עניינים כזה) - הם הפכו לזעם על המדינה ,על הממשלה , על העם, היהדות - על ההורים שלהם - רק לא על עצמם. 


ופה גם מתחילה מה שקראתי לו "משאלת מבול" - תסכול ראדיקלי להגיע לסיפוק הופך למשאלה לבוא על סיפוקו על ידי הרס מוחלט של הכל, עם תקוה שלאחר החידלון - ייברא משהו חדש לגמרי - לא סתם מדינה חדשה, אלא מטאפיסיקה חדשה- כזו שתאפשר חיים בהווה מוחלט - ומשום מה גם - שיהייה בו משמעות . 
שזה האוקסימורון המוחלט שבו הם כלואים.

אלתרמן ראה את זה וניסה להסביר להם ,"אם לא תהיה אבן קדושה - לא יהיה כלום
והכלום הזה מגולם היום בנפשות המיוסרות של שוקן , סרנה וחבריהם.

והנה כמה שאלתרמן צדק: 


בתחילה ויתרו על אבנים קדושות למען קדושת החיים של החייל המקריב עבורן את חייו "לשווא".

ללא אבנים -אין זהות ולכן אין הבדל ביני לבין האויב.

ואז -בניסיון נואש למצוא משמעות בהעדר זהות והעדר אתוס - מצאו את האוניבסליזם של "האחר הוא אני" .
ואז, החיים של 'האח'ר הפכו לקדושים. 
ומה שקדוש - הוא ערך עליון ששום דבר אינו חשוב ממנו.

וכך הגענו - בצוק איתן - למצב שבו מקריבים, לא את שיער החייל - אלא את כולו - למען הגנה על חיי האוייב.

כי,  כשמוכנים לוותר על האתוס כדי לחוס על חיי חיילים (מה שנשמע אולי ראציונלי ושפוי) מאבדים את ה"מה" ולא נותר שום "איך" וכך - כשהאבנים לא קדושות גם חיי החייל - שכבר אינו נחוץ להגנה על המשמעות, מאבד בעצמו את משמעותו - ולכן את חשיבותו. וכבר לא ברור שאסור להקריב אותו בתמורה להצטיירות כבעלי ערכם כלשהם - אם לא מתוך אמונה בזהות, בלאומיות , במשמעות היותנו כאן.


פעם, חייל ישראלי גילם 2000 שנות כיסופים למולדת ליהודים וומרים על חומות ירושלים. כשזונחים לשווא את הכיסופים של העבר, חייל אינו אלא חייל. ולפעמים הוא "לא משלנו" , אחד כזה, ש"עושה לייק לצ"ל, ומה הקשר שלנו אילו בכלל? שערה משערותיו יכולה להתלש, מצידם, ואם צריך, גם כל הראש...ובמקרה של אזריה, אפילו - במו ידינו!

וכך כל מה שנותר הוא ריקנות ניהילסטית , מלאת שטנה מופשטת , שמתבייתת לה על מושא נוח. כמו ביבי, כמו המדינה - כשהם כלואים בתוך סיוט תופתי של ריקנותם, עם נפש שעדיין זוכרת זכר געגועים וכיסופים לאנושיות, שהתנגנו בה ניגונים - אלא - שהמחלה האוטואימונית, הם מזהים אותם - כאוייב של ההווה

אבל הניגון נזנח ל ש ו א.


כי אין להימלט מהרוח. ואם זו אינה הרוח הטובה של של האב - שמסמל את המשכיות מסורת המעוגנת באתוס של עם - נדבקת אליך רוח עיוועים של אידיאולוגיה אנטי-אידיאולוגית שנוצקה מתוך הפאניקה של תהום הריקנות. מחווט מעגלית להתגעגי געגוע ניצחי תוך לדחות כל מה שמזוהה כמעורר כיסופים...

אתלרמן צדק. בשירו "פגישה בחולות עם אלתרמן" אפילו זך , אוייבו המר - הודה בכך. 
ואילו אנחנו נידונו להיות הצאצאים האנטי-רוחניים של הנתן זכ'ים המטריאליסטים- ששולטים בכל רובד ומוסד - ממשיכים למלא את התכנים של האתוס הקולקטיבי בלא-כלום הריקני ששוכן להם בנפש - ואת האלתרמנים שלנו נאלצנו לזנוח לשווא - כי בטמטום המטריאלי - אתוס נקשר אוטומטית -לפאשיזם. 


ולאחר שסיימו לפרק כל דבר שמחזיק אותנו יחד כחברה, הם, כקורבנות ראשונים של  עצמם, אומללותם התלישותם  - מאשימים אחרים על כך שהם - "הם"(!) - לא "אנחנו" בניגוד "לנו" - מפלגים את העם...

הרשמו לקתדרה שמחזירה את הניגון, ואת כל מה שהודחק

 

עוד חוזר הניגון שזנחתָ לשוא

 

(דברים שאמרתי בכנס "הקהל" לכבוד צאת "מסכת שמחת עניים" הכוללת את מאמרו של מרדכי שלֵו "מי מפחד משמחת עניים" בעריכתם של יריב בן אהרון ועלי אלון.)

 

המשפט הזה הוא אחד הזיזים החשובים של המפתח הגדול, להבנת שירתו של נתן אלתרמן בכלל, כמו במקרה שלנו להבנת היצירה "שמחת עניים". זוהי השורה הראשונה... מתוך השיר הראשון... מן הספר הראשון... של נתן אלתרמן - כוכבים בחוץ.

 

הנושא של המשפט הזה הוא "הניגון". "עוד חוזר הניגון שזנחתָ לשוא". ועוד בטרם עמדנו על טיבו של "הניגון" - איזה מן "ניגון" הוא זה, אנחנו כבר למדים עליו שהוא "זָנוּחַ". מי זַנָח? אתה! אתה הוא הזוֹנֵחַ! ולכן יש זיקה בין הניגון לבינךָ! אלתרמן בחר במילה "שֶׁזַנָחְתָ". לא "ששכחתָ", לא  "שהשארתָ" – שזנחתָ! במתכוון! קרוב יותר ל"הפקרתָ", "דחיתָ", "נטשתָ", "מאסתָ", "זרקתָ", "השלכתָ". הפעולה הזאת לא באה בהיסח הדעת אלא מתוך כוונה ורצון - נקטתָ בצעד אקטיבי - זנחתָ! אתה מכיר את "הניגון", שמעתָ את אי הנחת הבוקעת ממנו, ידעתָ את מצבו, אתה מכיר בזיקה שלו אליךָ ובכל זאת "זנחתָ" אותו לאנחות.

 

ולא סתם זנחתָ, אלא זנחתָ "לשוא". שלא בצדק. לא בחכמה. עשיתָ מעשה לא נבון ולא נכון. לא היית צריך לזנוח!

 

וּמה עושה אותו ניגון זנוּח ? - חוזֵר. עוד חוזֵר הניגון... אל מי הוא חוזר? - אליךָ. אליךָ אתה! הזונח!

 

המילה "עוֹד" במשפט הזה, איננה עומדת בודדה במערכה הזאת. לא נכתב "עוד יחזור הניגון...", שהמילה "עוד" יכולה היתה להתפרש כְּ - יבוא היום שֶ... יחזוֹר הניגוּן... אלא - "עוד חוזֵר הניגון..." חוזֵר. בהווה.  על כן פירושה של המילה "עוֹד" במקרה הזה הוא - עדיין. עדיין חוזֵר הניגון... גם עכשיו הניגון חוזֵר. כל הזמן!

 

עכשיו נבהיר את המילה "ניגון" שהוא קרוב בעיני למילה "פיוט". כשאני נתקל במילה "ניגון" עולָה במוחי מיד ההצגה "איש חסיד היה" שהוצגה בשנת 1968 בתיאטרון בימות, היא נכתבה ונערכה על-ידי  דן אלמגור. ההצגה היתה נפתחת בסיפור הבא:

 

כשהיה רבי ישראל בעל-שם-טוב

רואה פּוּרְעָנוּיוֹת מִתרגשות

היה הולך למקום אחד בַּיער

וּמתייחד עם נפשו

היה מדליק שם אֵשׁ,

ואומר תפילה אחת

ודי היה בכך...

 

וּכשבא תלמידו, המגיד ממֶזְרִיץ

לבקש רחמים על צאנו

היה הולך לאותו מקום בַּיער

וּמשוחח עם קונו:

 

"רבונו של עולם,

אינני יודע להדליק את האש

אבל את התפילה אני יודע

וצריך שיהא די בכך".

ודי היה בכך...

 

וּבבוא רֶבּ משה-לֶייבּ מִסָאסוֹב

להציל מגזרה את הציבור

היה הולך לאותו מקום בַּיער

ושם לוחש בקול שבור:

 

"רבונו של עולם,

איני יודע להדליק את האש

וגם את התפילה איני יודע

 

 

אבל אני יודע את המקום בַּיער

וצריך שיהא די בכך".

ודי היה בכך...

 

 

וּכשבא תור ר' ישראל מִרוֹזִ'ין

לחלֵץ מִצרה את חסידיו

היה יושב בְּכוּרְסָה בתוך החדר,

ראשו בין כַּפּוֹת ידיו:

 

"רבונו של עולם,

איני יודע להדליק את האש

וגם את התפילה איני יודע

איני יודע גם את המקום בַּיער

אני יודע רק לספר את הסיפור

וצריך שיהא די בכך".

ודי היה בכך...

 

רבונו של עולם,

איננו יודעים להדליק את האש,

וגם את התפילה אף פעם לא ידענו

איננו יודעים את המקום ביער

וגם לא את ניגונו של הסיפור

רק דבר אחד נֵדע

וּודאי אין די בכך

רק זאת אנחנו יודעים:

שהיֹה היה ניגון.

 

 

 

 ניגון, על פי מילון אבן שושן הוא לחן, נעימה, מלודיה, צֵרוּף הרמוני של צלילים שונים לתוכן מסוים. אבל מכל אלה בחר נתן אלתרמן במילה "ניגון". לא לחן ולא מנגינה נעימה.  ואנחנו יוצאים מתוך הנחה שיש משמעות לבחירה שלו. עמדו לפניו אפשרויות והוא בחר בְּ"ניגון". מדוע? כדי להשיב לשאלה זו אצטט מתוך המאמר של מרדכי שלֵו "מי מפחד משמחת עניים", ציטוט המופיע במסכת "שמחת עניים" בעמוד 55 :

 

"...לפני שהחל אלתרמן ללמוד בגמנסיה הרצליה, אשר בה היו לימודי המקרא מפותחים ויוקרתיים מאוד באותם ימים, למד כארבע שנים של סוף יסודי וראשית תיכון בבית-ספר דתי של אגודת ישראל בקישינב, שעם כל היותו "לאומי" הרבה יותר מבתי-הספר של "האגודה" בדורנו - תפסו בו לימודי תורה שבעל-פה וכל מה שכרוך בהם - מקום מרכזי, בנוסף על תפילות שבכל יום. יתר על כן: לימודים מעין אלה בגיל הנעורים, לא בלבד שלא השניאו עליו את המסורת כדרך שהשניאו על רבים, אלא יצרו בו זיקה נפשית עמוקה אליה מצד אחד, וּתחושת חֵסֶר משווע לגבֶּיהָ בַּימים הבאים מצד שני. כך, למשל, מספר לנו ידידו הקרוב, המשורר יעקב אורלנד:

 

"בַּיום שבו נפטר אביו של נתן, לאחר הלויה, הלכנו שנינו ל"אררט" ושתקנו על כוס תה. לא שתה קוניאק, לא. מַשך עָבָר היום וַיִמשֵך הערב. ביקש להיות צלול עם צערו. כל אותו חודש צִמָח את זְקָנוֹ. וּשְׁבוּעִים וִירֵחִים אחר כך היה הולך לבית הכנסת. ונִלוֵיתִי אליו כמה פעמים - הקשיב לאמירת קדיש וּמלמֵל אמן. אני חושב שהיה לו הסכם חשאי עם הבורא מתי להאמין וּמתי לא. כשפִּזמתי באזניו את פרשת השבוע בטעמי המקרא נתלחלחו עיניו ובכל בוא הלילה לא היה אפשר לדבר במחיצתו על ספרות לועזית: אבות ישורון וא.ד. שַׁפִּיר הקובנאי וַאנכי החלפנו מבטים בינינו. היו לו יחסים טמירים עם המקרא ועם קדשי היהדות."

 

ובהמשך מספר יעקב אורלנד:

 

"כך גם ללא כל קשר למוֹת האב: היה מבקש תמיד שאפזם לו טעמי התורה, ההפטרה, המגילות לנוסחיהן, ששיננתים בימֵי נערותי וּבחרותי, והיה מתפעֵל וחוזר וּמתפעֵל. פעם השמעתי באזניו נוסח "שיר השירים" ששמעתי מפי הקריין אליהו גולדנברג... דמעות זלגו מעיניו וּבִקְשָנִי שאכיר לו את גולדנברג. והכרתי לו. וישב גולדנברג וּפִזֵם באזניו נוסח ראשון, בקול דק כחוט של משי, ושוב נתלחלחו עיניו עד שאמר: " ...תודה לך, אין לך עוד עַם שיש לו ניגון של מסתורין כְּעֵין מה שפיזמתָ לי...""

 

" נִיגוּן".

 

בַּתלמוּד הבבלי, במסכת פסחים נמנָה ה"ניגון" על עשרה מאמרות של שבח בהם נאמר ספר תהילים: "בְּנִצוּחַ, בְּנִגוּן, בְּמַשְׂכִּיל, בְּמִזְמוֹר, בְּשִׁיר, בְּאַשְׁרֵי, בִּתְהִלָּה, בִּתְפִלָה, בְּהוֹדָאָה, בְּהַלְלוּיָה, " (פסחים דף קיז עמוד א)

 

אין ספק כי האפשרות שהמילה "ניגון" תוּבָן בַּהֶקְשֵׁר היהודי שבה, עמדה לנגד עיניו של נתן אלתרמן, והוא בחר בה. במתכַּוֵן.

 

עכשיו המשפט "עוד חוזר הניגון שזנחתָ לשוא" - נהיר. יש זונֵח לַזנוּחַ. הניגון נזנח על ידי מי שלא רצה בו עוד, מי שנָס מפניו וזנח אותו. והניגון חוזר אליו. בהכרח! משום שהוא - הזונח, הוא בבואתו המרוקנת של הניגון המוזנח עצמו. על אף הִתְכָּחֲשוּתוֹ.

 

המורשת היהודית שנזנחה על ידי הציונות, חזרה, חוזרת ועתידה לחזור כמנצחת אל חיק הזונחים והמזניחים, על פי החוק שחוקר הספרות מרדכי שלֵו קורא לו: "חוק השיבה המנצחת".

 

מרדכי שלֵו מגדיר במאמרו את "חוק השיבה המנצחת" כך:

 

"מי שמנסים להינתֵק מעליו - חוזר תמיד כשידוֹ על העליונה."

 

כל דבר בעולמנו שואף להתקיים בִּמקומו הטבעי. כשמפעילים מנגנון של כוח כלשהו - כוח שלא מן הטבע - להרחיק דבר ממקומו, לשעבד אותו, לדחוק אותו, או לכלוא אותו - טבעו של אותו דבר יהיה לנסות ולהתגבר על כל המכשולים עד אשר ישוב אל מקומו וּמצבו הטבעיים. לנסות. לא תמיד הדבר עולה אבל השאיפה קיימת תמיד. המשועבד ישאף לְעוֹלָם לפרוק את עול השעבוד, הכלוא - לצאת לחופשי, המורחק יתקרב והנִדחק ימרוֹד. חוק ההתמדה בָּלוּל עם חוק שימור החומר.

 

כַּיוצא בַּאלה - הַזֶהוּת, שפירושה: הֱיוֹת זֶה עצמו. הזֶהוּת שוכנת בגופו ובנפשו של הנושא אותה. כאן מקומה הטבעי. היא - עצמו. כל נסיון לבטל או לגרש את הזהות, לא יצלח! משום שכל דבר המתרוקן מזהותו הינו דבר חסֵר, ואינו חסֵר אלא את זהותו שלו שהיא אחת ויחידה. הזהות המודחקת תגבר בסופו של יום על מנגנון ההדחקה ותשוב אל מקומה בכל מחיר! גם בִּמחיר אובדנה של הזהות יחד עם בְּעליה הטבעי. יחדיו יהלוכו אפילו לתהומות הנשייה. הַזֶהוּת הדחויה, לוּז המחצֵבָה של הנס מפניה, תעשה הכל להגשים את שיבתה אל הכּוּר, ולא תבחל אפילו בַּאלימות עד להתמזגות הנכספת. בכל מחיר! כפי שכתב אלתרמן ב'חגיגת קיץ':

 

הָעָם יִרְבֶּה, יַגִּיעַ

אֶל עֵת שָׁלוֹם שֶׁאֵין בָּהּ פַּחַד,

וְאָז, לְבַל יִשְׁכַּח בֶּן מִי הוּא,

יָקוּם אַחֲרוֹן צָרָיו בַּשַׁעַר:

מִלַּיְלָה יַעֲמֹד אָבִיהוּ

לְהֵאָבֵק עִמּוֹ עַד שַׁחַר.

 

בְּזֶה הַמָּקוֹם הַמְיֹעָד

יִהְיוּ נִפְתָלִים הַשְׁנַיִם

עַד הֱיוֹתָם לְגוּף אֶחָד,

חֶצְיוֹ עָפָר,

חֶצְיוֹ שָׁמַיִם.

 

גם נסיונו של האדם לדחוק את זהותו אל מעמקי תת ההכרה ולעטות זהות אחרת - מבוקשת ונערצת, רצויה ואהובה ככל שתהיה - לא יחזיק מעמד לאורך זמן, משום שאין הזהות הנרכֶּשֶת - "הֱיוֹת זה עצמו." ממעמקי תת ההכרה, תגיח הזהות הנבגדת כשל בעל נבגד - כמו שאלתרמן כותב בשיר "הזר המקנא לחֵן רעייתוֹ" - מתוך שמחת עניים:

 

וּבְלֶכְתֵּך אֶל מִשְׁכָּב בִּשְׁנַיִם,

וּבִיְצוּעַ-זָרִים תִּשְׁעֲטִי,

לֹא תָּנוּסִי מֵאִישׁ הָעֵינַיִם,

הַמְצַעֵק לָך: אִשְׁתִּי, אִשְׁתִּי!

 

 

את התבנית הזו, שהינה תבנית רווחת ביצירת אלתרמן מכנֶה מרדכי שלֵו "השיבה המנצחת" וכך הוא כותב: "משהו או מישהו שניסו לעזבו, לגרשו, לזנחו, לנוס מפניו, או למחות את עקבותיו - שב כמנצח אל העוזב, המגרש, הזונח, המוחה או הנָס - ואין מפניו מנוס. המילה "שוא" או "לשוא", מטיבה מאד לשקף, אם כי לא בהכרח, את כשלון נסיונות הדחייה ואת נצחונו הסופי של הנידחה."

 

כִּי סָעַרְתְּ עָלַי, לָנֶצַח אֲנַגְּנֵך.

שָׁוְא חוֹמָה אָצוּר לָך, שָׁוְא אַצִּיב  דְּלָתַיִם!

(פגישה לאין קץ, כוכבים בחוץ)

 

המילה "שָׁוְא" ש' ו' א' דומה בַּצְלִיל למילה שָׁב ש' ב'.

רח' היצירה 28 קומה ב | מתחם הבורסה | רמת-גן | טל: 054-5556037 

  • YouTube
  • Facebook Social Icon
  • העמוד הפתוח